ביטחון לאומי הוא מושג ורעיון מדינתי רחב הרבה יותר מאשר שירותי החירום הפנים־ארציים. הוא שקלול ומעשה מדיני וצבאי של מרכיבים רבים כמו חינוך, בריאות, יחסי חוץ בינלאומיים וכמובן - ביטחון הגבולות ואבטחת קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית יציבה. אז מה הקשר בין השר האחראי למשטרה, לשירות בתי הסוהר ולרשות הארצית לכבאות והצלה לבין ביטחון לאומי?
בשנת 2023, כחלק מההסכם הקואליציוני בין מפלגת הליכוד למפלגת עוצמה יהודית, המשרד לביטחון הפנים שינה את שמו למשרד לביטחון לאומי. מתוך הרעיון לכינוס שירותי חירום פנים־ארציים יחד, ויש לומר מתוך היגיון רב, הוכפפו למשרד גם הרשות הלאומית לכיבוי והצלה וגם שב"ס.
אלא שהחלפת שם המשרד עושה זילות למושג "ביטחון לאומי", משום שמי שאמון למעשה על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל הוא ראש הממשלה, ולצידו המל"ל והקבינט המדיני־ביטחוני, שהם זרועות הייעוץ והביצוע.
ביטחון לאומי מחייב תיעדוף נכון של המשאבים בראייה רחבה, והחלטות בממשק בין עולמות התוכן שהם חלק מהביטחון הלאומי - למשל בין יחסים בינלאומיים והקמת בריתות הגנה או שיתוף פעולה, לבין פעולה של משרד מסוים שעלולה לפגוע באותו רעיון. בהיעדר נקודת המבט של הביטחון הלאומי, כל שר וכל משרד יכול לפעול כרצונו, ואף להשתמש בשם היומרני כל כך.
בארה"ב, לדוגמה, בראשית כל קדנציה נשיאותית, המועצה לביטחון לאומי מכינה את "אסטרטגיית הביטחון הלאומי", שבה המדיניות, הדגשים והיעדים של הנשיא הופכים למסמך עקרונות, סדר עדיפויות, מדיניות ומצפן לפעילות כל הרשויות והמשרדים הפדרליים. האם זו ציפייה מוגזמת שגם ישראל תתייחס כך לביטחון הלאומי של המדינה, של כולנו?
יש להגדיר מצפן משמעותי של מיקוד בביטחון הלאומי של ישראל, שיחייב את כלל המשרדים וייגע בכל תחומי החיים, יתעדף ויתכלל עבודות ופעילויות באופן נכון ובראייה רחבה. ביטחון ומדינה לפני פוליטיקה. זה הזמן לעצור, ולחזור מביטחון לאומי לביטחון פנים. כשהאלימות והפשיעה בישראל שוברות שיאים (עשרה מקרי רצח רק בשבוע החולף, שמונה מהם בחברה הערבית), והמחאה החברתית נמצאת במדרון חלקלק ומסוכן של איבוד רסן ושליטה - המרחק בין משילות לבין אנרכיה מעולם לא היה קצר כל כך.
כשמגיעים לפשיעה ולאלימות בחברה, אסור שתהיה פוליטיקה. זה לא עניין של ימין או שמאל, דתיים או חילונים, ערבים או חרדים - זה העניין של כולנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו