בין פיטורי גלנט לניצחון טראמפ: בתקשורת שיקפו משאלות לב במקום מציאות

ישבנו ביום שלישי בבוקר בבניין מט ליפול בעיירה אל עטאטרה שבצפון הרצועה והקשבנו לסקירה של גורם בכיר בצה"ל. החלון כוסה בשמיכה של דורה שנמצאה כנראה במבנה, המאוורר הרעיש בקולי קולות, ואף שמדי פעם שמענו קולות ירי ממרחק זעום הם הפכו לאחר זמן מה לרעשי רקע, לרעש לבן.

כשיצאנו החוצה, אל תוך רצועת עזה החרבה, פניתי לעיתונאי לידי ואמרתי: "כמעט שכחתי שאנחנו באמצע מלחמה". הוא חייך והסכים. מציאות הזויה בתקופה הזויה.

שני אירועים התרחשו בפחות מ-12 השעות האחרונות שמתאימות היטב למטאפורה הזו – פיטורי שר הביטחון יואב גלנט וניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות. בשני המקרים מדובר היה באירוע שניתן היה לחזות אותו היטב גם טרם התרחש בפועל, בשני המקרים היו אנשים שחשבו שהם משקפים מציאות, אבל בפועל שיקפו את דעותיהם האישיות ומשאלות לב שכל קשר בינם לבין המציאות מקרי ביותר.

אדם שהיה נכנס לטוויטר ב"ליל גלנט 2", כפי שכונה, היה חש שהעולם כולו מתמוטט. עיתונאים קוראים לצאת לרחובות, אישי ציבור יוצאים בזעם בלתי נשלט על הפיטורים של שר הביטחון. צפייה בערוצי המיינסטרים או באתרי החדשות הייתה אפילו יותר דרמטית – צילומי תקריב של מפגינים חוסמים את איילון ופורצים מחסומים ברחוב עזה בירושלים, מדורות על הכביש, גרפיטי על הקירות, הגענו לסוף, נתניהו בדרך ליפול.

אך מבט החוצה גילה שלא כצעקתה. המוחים אמנם ניסו ליצור מצג כאילו אזרחי ישראל עומדים על רגליהם האחוריות בניסיון לבלום את מה שראו כחרפה, אבל בפועל מעט מאוד אנשים יצאו מביתם. זה לא היה ליל גלנט 2, זה אפילו לא היה קרוב.

הקונצנזוס הרחב מאוד שהיה בימי ההתנגדות לרפורמה המשפטית התחלף בקומץ אנשים, שמעולם לא הצביעו למפלגות ימין, שמחו נגד פיטוריו של אדם שכבר מזמן אינו מזוהה עם הימין באופן מלא. המצביעים האמיתיים של הליכוד, הציונות הדתית ויתר מפלגות הקואליציה בעיקר פיהקו והלכו לצפות טלוויזיה, נון דרמה באירוע שהיה אמור לקרות לפני שבועות או חודשים ומתרחש כעת. מוטב מאוחר מאשר לא בכלל.

שעות חלפו ושוב כלי התקשורת האמריקנים התגלו במלוא מערומם. פעם היו קוראים לזה יום כיפור של הסוקרים, אבל זה כבר הפך לשגרה. במשך חודשים טענו העיתונאים בארצות הברית שהבחירות צמודות או אפילו בישרו על סיכוי סביר לקמלה האריס. הם הנדסו את דבריה כך שיהיו הגיוניים, מה שהתגלה כפארסה כשהחלה להתראיין, הם הבליטו כל שטות שדונלד טראמפ עשה במהלך הקמפיין, אך ללא הועיל.

ברגע האמת התברר כי אם רק היו מקשיבים לאמריקנים במקום להקשיב לעצמם הם היו מגלים שהאמת נמצאת על השולחן. היספנים, שחורים, לבנים, נשים, גברים, כולם הצביעו לטראמפ כי הוא היה נשיא טוב יותר מאשר המועמדת הדמוקרטית האנמית שלא הצליחה אפילו לשכנע את עצמה.

האיש שהביא את הסכמי אברהם, זה שייצב את הכלכלה האמריקנית, הוכפש בתקשורת, לעיתים גם בצדק, בשל אמירות שנויות במחלוקת והתנהלות ביזארית, אבל סיפק את הסחורה בפועל. וזה, הבינו האמריקנים היטב, עדיף בהרבה מאשר המהומי תמיכה במפגינים פרו פלשתינים ואפס עשייה בארבע השנים האחרונות. It's the economy, stupid.

הגיע הזמן שמישהו יקשיב לאזרחים במקום להתנשא מעליהם. זה נכון באופקים וזה נכון באריזונה, זה נכון בנברסקה ונכון בנתניה. אין צורך ביום כיפור של הסוקרים ועיתונאים, יש צורך בסוקרים ועיתונאים שמביטים על המציאות ולא מנסים לעוות אותה בהתאם לתפיסת עולמם. בעידן של פוזיציה, מישהו צריך לצאת מהפוזיציה כדי לשקף את המציאות, ובדרך זו אולי גם נצליח לתקן את מה שדרוש תיקון – בארה"ב, בישראל – ובעולם.