"כציר שנע בין ארצות הברית לישראל, הפכנו למשפך של כאב והזדהות", אומר היום (שלישי) רונן נאוטרה, אביו של עומר החטוף בעזה, רגע לפני שהוא, אורנה רעייתו, ובנו דניאל ממריאים לביתם בלונג איילנד. "אנחנו חווים גם את השבר בישראל וגם את השבר בארצות הברית. יש שבר ביהדות אמריקה, על רקע מה שקרה בישראל ועל רקע האנטישמיות הגואה. יש פחד לאן כל זה הולך".
הם ישראלים שלפני 25 שנים היגרו לאמריקה והקימו עסק בינלאומי למעבדות מחקר. עומר בן ה-24, ודניאל בן ה-20, נולדו וגדלו בארצות הברית. השניים קיבלו חינוך יהודי ופלורליסטי והמשפחה היא חלק מקהילה קונסרבטיבית חמה. בשבעה לאוקטובר פתחו חדשות. עומר לא ענה. הם נותרו ערים כל הלילה ולקראת בוקר התגלגל אליהם סרטון שבו נראה טנק בוער שממנו מוציאים את עומר וחברו. מאז הם בתוך סיוט מתמשך.
"חשוב לנו שיכירו את עומר", אומרת אורנה. "בגיל 18, עומר עלה לישראל לשנת מכינה, ואז החליט שהוא לא יכול לחזור לחיים שהיו לו, שלא מספיק רק להרגיש אהבת ישראל עמוקה, צריך גם להגשים אותה. הוא כבר היה רשום ללימודים גבוהים באוניברסיטה והחליט שהוא חייב להתגייס לצה"ל. תמכנו בו ועמדנו מאחוריו. הוא התגייס לשריון והתקדם לתפקידי פיקוד".
"בשבעה לאוקטובר הוא היה קצין שפיקד על מוצב ליד ניר עוז. הוא היה אחראי על הכוחות הראשונים שיצאו עם הצוות שלו לגדר. הם הותקפו על ידי כוח מחבלים עצום. הטנק שלהם חטף. הנהג וחייל נוסף נהרגו. עומר ונמרוד כהן נחטפו, ומאז הם בעזה. חייבים להוציא אותם משם. אנחנו מדברים על 394 ימים, כמעט 400 יום. עומר כבר ציין יום הולדת שני שלו בשבי. אף אחד לא צריך לסבול כזה דבר".
יש משמעות לכך שעומר התנדב לשרת?
רונן: "מבחינתנו זה מגדיל את הכאב. עומר היה יכול לבחור בחיים הטובים בניו-יורק, ללכת לקולג', לשתות בירה, לעשות כיף. והוא החליט להשאיר הכל מאוחר כי מה שחשוב עכשיו זה לתת למדינה, מדינה שהוא לא גדל בה והוא לא חייב לה דבר. הוא היה חייל בודד עם כל הקשיים ולא התלונן. הוא לא בחר בשירות קל. הוא עשה עבודה קשה מאוד בשריון והיה עם עיניים טרוטות מעייפות ומאבק הטנקים".
"עומר כמו עומר, התקדם מהר בסולם הדרגות ובאחריות. הוא גילה אכפתיות רבה לחיילים שלו ונתן מעצמו, לא בגלל שהוא היה צריך, אלא בגלל שהוא רצה. והוא הופקר 400 יום. אנחנו לא רואים שממשלת ישראל חדורה ברצון להביא אותו ואת יתר החטופים. הזדמנויות פוספסו. היצירתיות הישראלית שמביאה להצלחות בתחומים אחרים, לא באה פה לידי ביטוי".
"אנחנו מבינים שהיה צריך קודם לחסל את חמאס. עכשיו, אחרי שנותרו מחמאס גדודים מפורקים, רגע לפני שלב הדשדוש בעזה, הממשלה צריכה לקבל החלטה אמיצה. ראשי מערכת הביטחון אומרים שזה הזמן לעשות הסכם. זה הסכם עם השטן, זה לא משהו קל, אבל זו חובה דתית, ומוסרית - להחזיר אותם הביתה".
אורנה: "הכאב שלנו מועצם כי הנושא הפך פוליטי. הפוליטיזציה הפכה את משפחות החטופים לאויבי העם. זה מטורף שלכאן הגענו כמדינה וכחברה. אני לא רוצה להפיל את הממשלה, אני רק רוצה את הבן בחזרה. אחרי שנה של מלחמה זה הזמן להחזיר את מי שעוד נותר בחיים. איך זה לא קורה?".
איזה יחס אתם מקבלים מהממשל האמריקאי?
רונן: "היינו בבית הלבן עם עוד משפחות אמריקאיות ישראליות קרוב ל-15 פעמים. אנחנו מדברים איתם והם מדברים איתנו, שואלים לדעתנו ומתחשבים בנו. נפגשנו עם הנשיא פעמיים ועם סגנית הנשיא פעמיים".
אורנה: "היועץ לביטחון לאומי מדבר איתנו אחת לשבועיים שלושה, או פנים אל פנים או באופן וירטואלי. יש פה קבוצת חשיבה ויש פה הרבה כבוד ואמון".
רונן: "לצערי בארץ זה לא כך. כשנפגשנו בבית הלבן עם ביידן וביבי היה הבדל גדול בין לחיצת היד וקשר העין הקצרים מאוד של ביבי, לבין החיבוק החם של ביידן".
איך הבחירות ישפיעו על המשא ומתן לשחרור החטופים?
אורנה: "שני הצדדים מכירים באסון הנורא שקרה למדינת ישראל ובחשיבות של שחרור החטופים. ככל שהתקרבו הבחירות, הרגשנו שהפוליטיקאים מתבטאים קצת פחות על מה שקורה בארץ. בחרנו בגישה לא פוליטית וחווינו תמיכה לכל אורך הדרך מכולם. אנחנו מאמינים שזה לא משנה מי יבחר. כולם מבינים, והאריס וטראמפ גם התבטאו, שצריך לסיים את המלחמה ולהחזיר את החטופים הביתה".
"הגופים הבינלאומיים לא עושים כלום"
אחד השיאים במסע ההסברה חוצה היבשות שמנהלת משפחת נאוטרה היה בוועידה הרפובליקנית, שבה נאמו מול מאות אלפי אנשים ומיליוני צופים. בקהל ישב גם טרמפ, שמאוחר יותר הביא לרונן כיפה חתומה עם שמו. "היו בוועידות של שני הצדדים. אמרנו לאנשי קונגרס ולסנטורים שבנושא הזה כולם צריכים לעבוד יחד. זה לא נושא פוליטי. יש פה בעיה הומניטרית קשה. זה לא רק ישראלים, יש חטופים מ-20 מדינות ומ-5 דתות. האו"ם ממש לא מתפקד, הצלב האדום גם לא, כך שכל הגופים הבינלאומיים לא עושים כלום".
WATCH: Ronen and Orna Neutra, parents of Omer Neutra, an Israeli-American who was taken hostage by Hamas, speak at the Republican National Convention in Milwaukee. pic.twitter.com/XoWCnR0VGf
— PBS News (@NewsHour) July 18, 2024
כבר שנה הם לא ממש מצליחים לישון בלילה, אלא פשוט קורסים שדודים למיטה, תוך כדי קריאת עיתונים או צפייה בחדשות. את העסק המשפחתי הזניחו לגמרי. כל זמנם מוקדש לדבר אחד בלבד - השבתו של עומר הביתה. "אנחנו רוצים את הבן שלנו חזרה ואנחנו רוצים את החיים שלנו בחזרה", אומר רונן.
אתם בעצם גם בשבי.
אורנה: "לגמרי"
רונן: "הבן שלנו בשבי ואנחנו בתוך אירוע טרור שמתמשך מעל לשנה. זה טרור מבחוץ, ואחרי שאתה שומע חדשות על ההדלפות לכאורה ממשרד ראש הממשלה, אתה מרגיש שאתה נתון גם לטרור פנימי. אם זה נכון, זה בלתי מתקבל על הדעת".
הרגע הקשה ביותר שעבר עליהם בשנה האחרונה, היה עם פרסום הידיעה על הירצחם של ששת החטופים. "הרצח שלהם בדם קר היה בוקס בבטן. זו הייתה מכה קשה גם ביחס למה שמוכרים לנו, שמחזיקים אותם בתנאים טובים וישמרו עליהם חיים, הכל התברר כאשליות. התחושה הייתה שאחרי זה חייב לקרות משהו".
"זה היה השבר הכי גדול, שלא קרה שום דבר", מוסיף רונן. "הרגשנו שזה יצר שוק לאומי שיביא לשינוי, אבל תוך שניה יש שערורייה אחרת, ומיד עוברים הלאה. אנחנו, משפחות החטופים, שוב נשארות עם הצרה שלנו, חצי לבד כזה. שוב קיווינו שמשהו יקרה אחרי חיסול סינוואר, ושוב משא ומתן תקוע".
"היה לנו קשה גם כי התקרבנו מאוד למשפחה של הירש. הוא גם אמריקאי, ובכל זאת הוא הורעב ונרצח. ואמא של הרש הרגישה את השחרור שלו בצורה מאוד חזק".
אורנה, מה את מרגישה ביחס לעומר?
"שהוא חייב לחזור. שהוא יחזור. כמה אפשר להחזיק מעמד? הוא בחור חזק אמיץ. יש לו הרבה תכונות שיכולות לעזור לו לשרוד, הוא אמפאתי ומנהיג. מה שנותן לנו כוח ומחזיק אותנו זו כמות החסד המדהימה שמורעפת עלינו, בארוחות, בתפילות בתמיכה. מול רוע נוראי אנחנו פוגשים המון טוב, גם פה וגם בארצות הברית, מקהילות יהודיות בעולם וגם מנוצריות".
ההורים גם שואבים כוח מבנם, דניאל, שמאז שבעה באוקטובר צמוד אליהם ומנהל איתם את המאבק. "עומר הוא אדם מאוד אופטימי, אבל אני חושש שאולי שברו אותו נפשית", אומר דניאל. "אומרים להם שאף אחד לא רוצה להציל אותם. אני מפחד שהוא יתחיל להאמין להם. אני מדמיין את הרגע שאחבק את עומר. אני גם חולם עליו בלילות, שהוא חוזר ואנחנו עושים יחד דברים רגילים".
עומר ודניאל התקרבו אחד לשני כשעומר קיבל רישיון נהיגה והיה מסיע את דניאל כל יום לבית הספר. "דברנו הרבה בדרך ושמענו מוסיקה ביחד. בקורונה קיבלנו חודשיים מתנה להיות כל המשפחה יחד, ואחר כך, כשאני הייתי במכינה בישראל ועומר בצבא, היינו שני אחים בלי הורים, ובילינו הרבה יחד".
ההורים והבן לובשים חולצה עם תמונתו של עומר, שמדבקה עם הימים שעברו על חזיתה. על צווארו של רונן מנצנץ סמל מוזהב של החטופים. "שנינו דור שני לשואה. ההורים שלנו שרדו כילדים קטנים. המשפחה של אבי חיה שלוש שנים בתנאים קשים עם פרטיזנים ביערות. הסבא פוצץ כמהנדס רכבות גרמניות ושמר כל הזמן על מטבע זהב".
"המטבע הותך על ידי אחותי לסמל החטופים בשיתוף סמני שואה, כמו גדר תיל. אני הולך עם זה כי אני מאמין שיש אלמנט גנטי של הישרדות, יכולת לשרוד בתנאים הכי קשיים עם תושייה ותעוזה. אנחנו רוצים לקוות שלעומר יש את הגן הזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו