הצילו את המציל: "פתאום אני המטופל - אני זה שנפצע"

סגן ד"ר ליאור שור, הרופא של סיירת גבעתי, הציל עשרות פצועים בקרבות העזים בעזה, וגם קבע מוות של לוחמים. סגן שור גם היה שותף למבצעים עלומים ומזהירים בעורף האויב. עד שנפצע קשה בעצמו ומצא את עצמו, לפתע, בצד השני. הוא הפך למטופל, עבר ניתוחים ושיקום, ואפילו פגש בבית החולים רופאים שלמדו איתו רפואה.

"זה היה מטורף. פתאום אני זה שעולה פצוע על המסוק, עובר ניתוחים קשים ולומד על בשרי, לצערי, מה המטופלים שלי נאלצים לעבור. אם זה לא היה כל כך מסוכן וכואב, הייתי ממליץ לכל הרופאים לעבור את זה", צוחק שור.

זהו סיפור על רופא אמיץ ונועז, שעשרות חיילים חבים לו את חייהם. סגן שור (25) התמנה לפני כחצי שנה לרופא של סיירת גבעתי, ומייד מצא את עצמו בלב הקרבות של החטיבה בחאן יונס.

"כבר בימים הראשונים השתתפתי בהתקפות של החטיבה, וביום השני שלי שם כבר נאלצתי לטפל בפצועים. הצוות שלי ואני היינו בנמ"ר (נגמ"ש מרכבה), צמודים לכוח התוקף, כמו תמיד. היתה היתקלות, ושניים מהלוחמים נורו מטווח קצר. טיפלנו בהם בשטח וליווינו אותם עד שהגיע הפינוי המוסק שלהם לבית חולים בישראל".

רגע של נחת בתוך התופת

סגן ליאור מספר עוד שלצערו נאלץ לקבוע גם את מותם של לוחמים. "זה קרה ברפיח. במהלך התקפה של לוחמי הסיירת היה במקום פיר ממולכד. שניים נהרגו וארבעה נפצעו קשה. הגענו למקום דקה אחרי הפיצוץ, לקחתי פיקוד על ההליך הרפואי והתחלנו לטפל בפצועים. טיפלנו בכולם בשטח, נתנו בשטח גם מנות דם לפצועים, שזה דבר חדש במלחמה הזאת וזה מציל חיים".

הרופא הקרבי מספר גם על רגעי נחת שחווה במהלך השהות בעזה. "היתה לנו גיחה למחנות המרכז. היינו חלק מהמעטפת בחילוץ החטופים נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו. אחרי כל הפצועים, המוות, הקרבות והלחץ הרפואי האדיר שבשטח - היו אלה רגעים של נחת, של מזור, של חיוך ושל סיפוק אחד גדול".

גם אוחנה, הפרמדיק, השתתף במבצע ההרואי: "ממש צרחנו משמחה בתוך הנמ"ר. אחרי כל הפצועים והאירועים המורכבים שהיו בסיירת, להיות חלק מחילוץ של ארבעה חטופים זו הרגשה מדהימה".

הסיפוק הזה חלף מהר למדי. סיירת גבעתי המשיכה לפעול בשיא הכוח, יצאה להתקפות רבות ברפיח וחיסלה מחבלים רבים. "לפני חודשיים הכוח שוב יצא להתקפה. אני לא הייתי אמור להיות בצוות הרפואי שצמוד אליהם. כבר באמצע הלילה התחלתי להתלבט האם הכוח הרפואי יספיק? האם הוא יעניק מענה מספק במקרה של היתקלות, ופצועים חלילה?

"לפנות בוקר החלטתי שאני מצטרף. הרגשתי שאני חייב גם להיות שם. הצטרפתי ליוסף (יוסף אוחנה, פרמדיק במילואים - ע"נ) ולחובש נוסף. היינו בנמ"ר, צמודים לצוות הלוחמים התוקף.

"המתנו לשלב הבא של ההתקפה. זה היה בין חשיכה לזריחה. פתאום אירע ממש בצמוד אלינו פיצוץ גדול. מחבל יצא מפיר עם מטען מאולתר, השליך אותו לכיוון הנמ"ר וברח. חשבתי שאני עולה באש, הכל היה עשן מסביב, הרגשתי מחנק גדול. נפצעתי קשה. חטפתי רסיס בחזה, פגיעה בחזה שהגיעה לבטן וחתכה את המעי, עוד רסיס שנכנס בירך שבר לי את האגן, והיו לי רסיסים

מפוזרים בלסת וברגליים".

הדרמה בנמ"ר היתה גדולה. הצוות הרפואי נפגע, ולא היה למעשה מי שיציל את מצילי החיים הקבועים. גם הפרמדיק במילואים, יוסף אוחנה (26), נפגע בפיצוץ. "היו צעקות אדירות, 'יוסף, תפתח את כבש הנמ"ר'. ואני כולי שרוף, פצוע מרסיסים. לא ראיתי בכלל את ליאור ולא ידעתי מה עלה בגורלו. רק בבית החולים, כשהוא שכב לידי, הבנתי שהוא חי".

סגן ליאור הצליח, למרות פציעתו הקשה, להישאר בהכרה. "החובש בנמ"ר הנוסף שהגיע לטפל בנו הסתכל עלי, ואני עליו. זו היתה סיטואציה מוזרה. עבדנו בשיתוף פעולה, הוא טיפל בי היטב, במיומנות פתח לי וריד, העניק לי את כל העזרה הרפואית הנדרשת".

אחר כך הגיעו צוותי רפואה נוספים. "ראיתי את הרופא של גדוד 9, שהוא חבר שלי מהלימודים, ואת הצוות שלו - ונרגעתי. ידעתי שאני בידיים טובות".

סגן ליאור והפרמדיק שלו אוחנה הוטסו לביה"ח בילינסון בפתח תקווה. "פעם ראשונה שראיתי את המסוק מהצד השני", מספר הרופא, "הכל היה חדש לי. גם כשנכנסתי כפצוע לבית החולים. פתאום אני המטופל, זה מטורף. פתאום אני זה שנפצע".

"הרגשתי שאני במקום הכי טוב שאני יכול להיות מבחינה רפואית. מנהלת בית החולים מייד הגיעה אלי, מנהל יחידת הטראומה, הקרפ"ר (קצין רפואה ראשי), מי לא. מייד עטפו אותי בחום אנושי ומקצועי מאוד".

סגן ליאור עבר שלושה ניתוחים קשים. "הבטן שלי התייצבה, גם האגן", הוא מספר. "למעשה כל הגוף התייצב בזכות המקצוענים האדירים בבילינסון. הם עשו איתי עבודה מדהימה. אחרי הניתוח האחרון שלי פתאום אני רואה מולי את נדב. עשינו את הסטאז' שלנו ביחד באיכילוב, ועכשיו הוא מתמחה בהרדמה בבילינסון. קראתי לו, ושנינו היינו מופתעים מאוד לפגוש אחד את השני בסיטואציה הזו".

בתפקיד המטופל

הרבה מאוד חברים, וגם רופאים בכירים שאיתם הוא רגיל לעבוד, הגיעו לבקר אותו.

"זה לא הביך אותי שהייתי מולם בפיג'מה של בית החולים ומטופל. כולם אמרו לי 'איזה גיבור אתה' ומאוד תמכו בי. שבוע אחרי הפציעה הגיע כל הצוות שלי לבקר אותי, זה נתן לי בוסט מטורף. הדבר הראשון ששאלתי את קצין הרפואה הראשי כשהוא ביקר אותי זה האם הוא ישמור לי את המקום שלי. הוא שימח אותי והבטיח שזה שמור לי.

"גם בת הזוג שלי והמשפחה שלי מאוד עטפו אותי כל הזמן. למדתי המון מהאשפוז שלי איך זה מרגיש כשאתה מטופל, ואני כבר לא אהיה אותו רופא שהייתי. זה רק יוסיף לי עוד איכות טיפול בעתיד".

פרופ' דין עד־אל, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בבילינסון, טיפל בליאור וביוסף. לדבריו, "מתחילת המלחמה הגיעו לבילינסון יותר מ־1,000 פצועים ונחתו פה כ־150 מסוקים, אבל עוד לא קרה שטיפלנו פה ברופא צבאי ובפרמדיק שלו. זה ריגש אותי והחזיר אותי לימים שלי כרופא גדודי בצנחנים. אחרי שליאור ויוסף הצילו חיים כמה פעמים תחת אש בעזה במצבים הכי מורכבים ומסוכנים, זה היה התור שלנו להציל אותם.

"הם הגיעו עם כוויות בגפיים ובפנים ועם רסיסים, וראינו איך בזכות הטיפול הם משתפרים עד שהעברנו אותם למחלקת השיקום".

גם הפרמדיק יוסף אוחנה עבר ניתוחים שונים, והוא וליאור מאוד מחוברים כעת בשיקום בבילינסון. "אני בא מבית חרדי", מספר יוסף, "אבא שלי הוא רב של כולל בירושלים. תמיד היה לי חשוב להתגייס, עברתי דרך עם זה מול אבא. יש לי גם בני דודים שהתגייסו לסיירות מובחרות והרגשתי שאני חייב לתרום. אני משמש אח בביה"ח שערי צדק בשגרה ושמח למרות הפציעה שגייסו אותי למילואים ושסייעתי וטיפלתי בלוחמים רבים".

"עכשיו אני עם ליאור ועשינו גם שחזור של האירוע הקשה שעברנו. גם עבורי זו חוויה יוצאת דופן להיות לפתע מטופל, אחרי שאני רגיל תמיד לסעוד ולטפל בעצמי בחולים אחרים".

וליאור? הוא עדיין חולם. "מגיל 18 אני במסלול הזה של שליחות ושל נתינה, זוהי זכות עצומה לטפל ולהציל חיים. אני מאוד מקווה שאוכל לחזור לשטח ולהמשיך את העבודה שלי במסירות גדולה".