מלחמה לא מתרחשת רק בשדה הקרב. הקרבות המשמעותיים ביותר מתרחשים לעיתים בתוך חומות הבית, בקרב משפחות החיילים.
בעוד אנו מעריכים את תרומתם של המילואימניקים למדינה, מסייעים להם להחזיק את העסקים שבבעלותם, ׳מפנקים׳ במנגלים וקונים נעליים צבאיות לכל צוות הלוחמים של בן הדוד, חשוב שנזכור כי השירות הצבאי משפיע על כל בני המשפחה, ובפרט על בני הזוג של המשרתים.
הנשים שנשארות בבית בזמן שהבעלים משרתים במילואים נושאות על כתפיהן עול כבד. הן צריכות להתמודד עם כל משימות הבית, גידול הילדים, במקביל לעבודה שלהן, וכל זאת תחת לחץ נפשי.
החשש לחייו של בן הזוג, ההתמודדות עם הבדידות, והחוסר בשגרת חיים יציבה כאשר בן הזוג מוקפץ בפעם המי יודע כמה, מאתגרים את בני הזוג ומאיימים לפרק את התא המשפחתי.
משיחות עם מטופלים, חיילים במילואים, הבנתי שהפחד ממוות לא מעסיק אותם, היעדרות מעבודה פחות מעסיקה אותם. שנה לאחר תחילת המלחמה מעסיקה אותם המחשבה על הבית, איך ישרוד את הסבב הזה.
הדאגה לילדים ולבת הזוג מטרידה את המשרתים ומפריעה לתפקודם הצבאי. הלחץ הכפול הזה עלול להוביל לתחושות של אשמה, חוסר אונים ותסכול שעל פי עדויות של החיילים עצמם משפיעות על תפקודם בשדה הקרב.
מי שמנסים לתת פתרונות לאתגר הכי גדול של מערך המילואים אלו בעיקר עמותות או המעסיקים של המשרתים שרואים את המצוקה, ומצליחים לייצר פתרונות בזמן שצה"ל מתקשה להזיז את הספינה במהירות של קצב ההקפצות.
מדינת ישראל חייבת לספק תמיכה הולמת לכל התא המשפחתי, הן מבחינה נפשית והן מבחינה מעשית. תוכניות סיוע, קבוצות תמיכה, ונגישות לשירותים חברתיים הן הכרחיות כדי לסייע למשרתים ומשפחותיהם להתמודד עם הקשיים.
המילואים חזרו להיות חלק בלתי נפרד מהחיים בישראל. אך כדי להבטיח את רווחת החיילים ומשפחותיהם, ולהחזיר אותם לסבב החמישי-השישי והשביעי, עלינו להבין כי המלחמה אינה רק בשדה הקרב. עלינו להשקיע משאבים רבים יותר בתמיכה נפשית ובמענים חברתיים למשפחות המילואימניקים.
—-
הכותבת היא תמר גנץ, עו"ס קלינית, אשת מילואמניק ומנהלת תחום בריאות הנפש בעמותת חוסן ישראל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו