כל מי שלקח חלק בהפצת השמועות לחץ על הדק ההתעללות בנו

מי שמפיץ או משתף חדשות שקריות עושה שימוש ציני, קר וחסר רגשות ומנצל בדיוק את הצורך שלנו לדעת • אנו סובלים מספיק, עזרו לנו וחיסכו מאתנו סבל נוסף ומיותר רק כדי לקבל עוד כמה לייקים

עופרי ביבס-לוי עם תמונת בני משפחתה, צילום: אייל מרגולין, ג'יני

כבר 380 ימים שאני לא אנונימית, המשפחה שלי מפורסמת בכל העולם, שאני לא צריכה לאיית ביבס לאף אחד. הם לא בחרו בזה, אנחנו לא בחרנו בזה.

כל העולם רוצה לדעת מה עלה בגורל הילדים הג'ינג'ים ואמם שירי, ואיפה אבא ירדן? – וגם אני. כבר 380 ימים שירדן לא יכול לענות לי "מה נשמע?, איך אתם?", ששירי לא עונה לי "מגיעים" להזמנה לביקור עם הילדים.

"כל העולם רוצה לדעת מה עלה בגורלם". בני משפחת ביבס החטופים בעזה, צילום: ללא

כבר 380 ימים שאני לא יודעת אם ירדן אכל או שתה, התקלח, או חלילה עובר התעללות ואם הוא חי או מת. בחודש הבא תעבור שנה מאז שחמאס הודיעו ששירי והילדים נהרגו בהפצצות של צה"ל ואנחנו עדיין לא יודעים האם זו האמת או עוד מניפולציה אכזרית, על ירדן ועלינו.

זו הייתה שנה של ימים נוראים, אחד אחרי השני, מתשרי תשפ"ד ועד תשפ"ה. אבל שני הדברים הקשים ביותר עבורנו הם חוסר הודאות וחוסר האמון.

האמון שלנו בממשלה נשבר פעמיים בשנה האחרונה: פעם אחת ב-7 באוקטובר כשנחטפו וכל יום מאז שבו הם מופקרים שם במנהרות חמאס. אבל כל הזמן הזה, יש לנו אתכם - עם ישראל, הג'ינג'ים שלנו הפכו לג'ינג'ים של משפחת הישראלים כולה.

האמון שלנו בממשלה נשבר פעמיים בשנה האחרונה. עפרי ביבס, אחותו של ירדן, צילום: גדעון מרקוביץ

הדאגה של כולם לבני משפחתי הופכת אותנו לצערי גם ליעד מועדף על מפיצי פייק. פעם זה בקבוק של תינוק, בגדים מגואלים בדם, חילוץ מוצלח ולחילופין הופעת שמם ברשימת חילוץ גופות. כל ידיעה שכזו, גם כשמנסים להתעלם, מטלטלת, מפיחה תקוות או מגבירה חרדות.

כל שיחת טלפון מהקצין המלווה, כל רכב שמתקרב על שביל החצץ שמוביל לבית וכל דפיקה בדלת כשלא ציפיתי לאורחים עוצרים את הנשימה, מאיצים את הדופק. האם זה הביקור שמגיע לספר לי שהם מתים? הביקור שיהפוך אותי למשפחה שכולה? לצערי, מעטות החדשות הטובות שהתקבלו בשנה האחרונה.

כל פיסת מידע היא אוויר לנשימה, אומנם רק לרגע אבל עדיין נותנת כוח להמשיך ולהילחם, להמשיך ולקוות. מי שמפיץ או משתף חדשות שקריות עושה שימוש ציני, קר וחסר רגשות ומנצל בדיוק את הצורך שלנו לדעת. לפעמים חוסר הוודאות כל כך כבד וקשה להכיל שאני מעדיפה כבר לדעת, גם אם אלה החדשות הרעות מכל. אבל לא כך אני רוצה לגלות, לא כך אני צריכה לגלות.

בסוף השבוע, כשהופצו הידיעות הייתי במהלך ארגון יומולדת לבתי. ניסיתי להתעלם, ניסיתי להתנתק, אני הרי כבר מתורגלת. ואז לרגע אחד, רגע קטן דמיינתי. מה אם זה נכון? מה אם מתנת יום ההולדת שלה תהיה חיבוק עם אריאל או ירדן? אי אפשר לתאר במילים את הכאב, שברון הלב שכבר מפורק לרסיסים, את התחושה כששוב פורסם כי אין אמת בדברים.

מי שהפיץ, מי שרק שיתף עם חבריו, כל מי שלחץ "שלח", לחץ על הדק ההתעללות בנו, שיתף פעולה גם אם שלא במודע עם האוייב. כולנו זוכרים היטב את הסרטון הנורא של אחי ירדן שבמרכזו מידע שחמאס ניסה לחייב חטופות אחרות להודיע לו, מידע שכולנו מקווים ומאמינים שאינו נכון. ירדן חטוף, אין לו דרך לדעת שהאויב מתמרן אותו ומתעלל בו.

אתן ואתם אינכם חטופים תודה לאל, אתם יודעים שמתמרנים אתכם, אסור לכם לקחת בזה חלק. אנו סובלים מספיק, עזרו לנו וחיסכו מאתנו סבל נוסף ומיותר רק כדי לקבל עוד כמה לייקים.

ברוח הישגי צה"ל בעת האחרונה, אני דורשת מראש הממשלה נתניהו לפעול באותה הנחישות גם להשבת החטופים. אז, כולנו נוכל לשתף סוף סוף בשורות טובות. אמן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר