"לא היסס לרגע": רוברט דסה, השורד האחרון מפרשת "עסק הביש", נפטר בגיל 91

בגיל 91 הלך היום (רביעי) לעולמו סא"ל רוברט דסה, שלקח חלק בפרשה שטלטלה בשעתו את כל מדינת ישראל: פרשת העסק הביש. דסה וחבריו שהתגוררו במצרים, היו פעילים ציונים מסורים, כאשר דסה עצמו, יליד אלכסנדריה, היה מנעוריו פעיל ציוני מסור והתבלט בפעילותו ב"בני עקיבא" כחניך, מדריך ומרכז סניף "בני עקיבא", בהמשך עבר לתנועת "דרור".

ב-1951 גוייס דסה, יחד עם צעירים ציוניים אחרים בקהיר ואלכסנדריה, ע"י אברהם דר, שליח יחידה 131 של המודיעין הצבאי, שהגיע למצרים ע"מ להקים רשת ריגול וחבלה. אחרי הגיוס פעלו שתי חוליות של המוסד במצרים אחת באלכסנדריה והשנייה בקהיר. החוליות האלו היו אמורת להיות מופעלות רק במצב חירום כשהן אז היו מוציאות אל הפועל במצרים מבצע טרור רחב שזכה לכינוי החשאי "מבצע סוזנה".

אלא שבחודש יולי 1954, קיבלו חברי החוליות הוראה לפעול ולהוציא אל הפועל את תוכנית המבצע.
ההוראה, שעד היום לא ברור עד הסוף מי נתן אותה, חוללה אסון של ממש והובילה לחשיפת החוליות ותפיסתן. דסה עצמו נעצר ב-23 יולי 1954, בביתו באלכסנדריה, יממה אחרי שחזר לביתו מפעילות חבלנית בקהיר. תפקידו באירוע של הפעלת החוליות היה להגיע לקהיר כדי לבצע פעולת חבלה יחד עם חברו שמואל עזר.

בסיומו של האירוע הטראגי הזה נתפסו על ידי המודיעין המצרי כל חברי החולייה למעט מפקדם אברי אלעד, שעד היום לא ברור האם הוא שהסגיר את חברי החולייה או שמא נפל קורבן לקונספירציה פוליטית וצבאית מורכבת.

רוברט עצמו וחבריו עברו חקירות ועינוייים קשים מאד. בדצמבר 1954 החל משפטם וב-28 ינואר 1955 ניתנו גזרי הדין. ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר נידונו לתליה והוצאו להורג ב 31 ינואר 1955. רוברט נידון ל-14 שנות מאסר ועבודות פרך. בתקופת המאסר פיתח רוברט מיומנויות שרידות יוצאות דופן ופעל בדרכים יצירתיות ושונות לחזק חבריו ולשפר תנאי מאסרם. במסגרת זו יזם גם הקמת קבוצת כדורגל ותזמורת. בנוסף, צייר רוברט ציורים רבים, חלקם ציורי קיר, בהם הוא תיאר את הסוהרים וכן את חיי הכלא.

בפברואר 1968, כחצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים, שוחרר יחד עם שלושת חבריו לרשת שעדיין היו במעצר, במסגרת עסקת שחרור שהוביל ראש המוסד, מאיר עמית. לאחר הגעתו לארץ קיבל דרגת רס"ן (בהמשך קיבל דרגת סא"ל) והוכר כנכה צה"ל, למד היסטוריה של המזה"ת ושפה וספרות ערבית באונ' ת"א. במקביל הכיר רוברט את דינה, ילידת ארה"ב, והתחתנו.

בהמשך במשך שנים רבות עבד כעיתונאי במחלקה הערבית של הטלוויזיה הישראלית ואף יצא עם מנחם בגין לאחת מנסיעותיו למצרים במסגרת המו"מ על הסכם השלום. ב-1992 יצא לאור ספרו "בחזרה לקהיר" בו תיאר בזווית אישית את פעילות הרשת. רוברט הותיר אחריו את דינה, שהיתה לצידו במסירות עשרות שנים, ואת שלושת הילדים: גיא, יעל ואלון ושבעה נכדים.

כאמור רוברט היה איש המוסד האחרון ששרד מקרב חברי שתי חוליות הרשת. לפני כחמש שנים נפטרה מרסל ניניו, לפני כמעט שנתיים נפטר מאיר זפרן וכעת הלך לעולמו רוברט דסה.

למדינה חוב ענקי לאנשים אלו

סא"ל במיל', לוחם וחוקר המורשת גדעון מיטשניק, מביע זעם גדול מאד על יחסה של המדינה לשורדי פרשת עסק הביש, ולכך שאין הנצחה ראויה לסוכנים האלו שמסרו את נפשם עבור המדינה.
לדבריו "במשך שנים עסקה צמרת המדינה בשאלה מי נתן את ההוראה להפעלת הרשת. אבל השאלה החשובה ביותר לטעמי היא מדוע אף אחד לא לקח את האחריות לטיפול בגיבורים של המבצע שהיו למעשה גם קורבנות של אחד המחדלים המודיעניים הגדולים ביותר של ישראל אי פעם (דבר שנכון גם כיום אחרי 7 באוקטובר)".

"מדובר במציאות לא מוסרית לכל דבר. כשרוברט גויס הוא ידע שהמחיר עלול להיות קשה מאד אבל הוא לא היסס לשנייה אחת. אחרי כן כשהוא נתפס עבר מסכת עינויים קשה מאד, עבודות פרך והתעללויות קשות ובכל זאת המדינה לא פעלה לשחרורו במבצע קדש ב-1956 ובמלחמת ששת הימים. ההחזרה של חברי הרשת לארץ רשומה לזכותו של ראש המוסד מאיר עמית שהתעקש על שחרורם והוביל להבאתם לארץ ב-1968. למרבה הצער גם אחרי הגעתם לארץ אמנם נתנו להם קצבאות ודרגות אבל לא חיבקו אותם ולא הקיפו אותם בתמיכה שהיה ראוי לתת להם". 

"אני ליוויתי את רוברט בשנים האחרונות ושאלתי אותו האם הוא כועס על משהו והוא ענה שהוא לא כועס על המדינה אלא על אנשים במדינה, אבל אני כן כועס על המדינה שלא פעלה להנצחת הגיבורים האלו בחייהם. אני מקווה שכעת אחרי מותם תהיה ההנצחה ראויה והם לא יישכחו".