המלחמה הזאת היא אישית לחצי מהעם ורחוקה לחצי השני. כנראה זה טבעי, אולי הריחוק נדרש כדי להחזיק מעמד. מה שלא טבעי הוא חוסר האמפתיה. נהרגים פה חיילים בכל שבוע, משפחות שלמות שהעולם שלהן קורס בבת אחת. ובמקביל, משפחות מפונות מהצפון שכבר שנה רחוקות מבתיהן.
אני לא מצליח להבין את הזחיחות של מי שאחראים עכשיו. עזבו מי אשמים ב־7 באוקטובר, מי אחראים ולמה אין עדיין ועדת חקירה - עכשיו יש ממשלה בישראל, ובכל היבט יש לה אחריות על מה שקורה. היא זו שמקבלת החלטות או נמנעת מהן. זו לא האופוזיציה, אלא הממשלה. הרפיסות מול הצפון, השמדת האויב בדרום, גיוס חיילי המילואים וההתחמקות מגיוס החרדים. הכל זה הממשלה.
מהצד השני יש אזרחים. אין להם אחריות על כלום. חלקם תומכים כמוני בצעדים אגרסיביים הרבה יותר נגד חמאס, בשימוש ביותר כוח, חלקם מפגינים לעצירת המלחמה. הם בעד ונגד הממשלה. זה לא משנה כלום. רק החלטות קובעות את פעולות הצבא.
אין שום תירוץ לזחיחות של השרים בממשלה, לנסיעות בלתי פוסקות לחו"ל ולחופשות משפחתיות. אין שום תירוץ לציוצים של דובר מפלגת השלטון נגד ועדת החקירה של חלק מהמשפחות השכולות, לבן של ראש ממשלה שירד מהארץ ומפזר ציוצים נגד הצבא כאילו הם היחידים שאחראים לקונספציה. אין הסבר לעיסוק הבלתי פוסק בקרבות פוליטיים כשעדיין לא הכרענו בקרבות בשטח, כשחיילים מתים.
אנחנו צריכים להמשיך להילחם, כי אין ברירה. חמאס לא משתף פעולה, לא בעסקה להחזרת החטופים ולא בעצירת המלחמה. אין בתיאור הזה שום סיבה לזחיחות, רק לרצינות תהומית. לניסיון לייצר כל הזמן תמיכה רחבה והסכמות. אחדות העם היא לא קלישאה, אלא כלי אסטרטגי. יש אשמה לאופוזיציה? יש הפגנות שמעבירות לאויב מסר של חולשה? גם אם הכל נכון - אי אפשר להמשיך ללכת עם ולהרגיש בלי, להוביל את ישראל במלחמה וכל הזמן לברוח מאחריות.
לכן, לכל מי שנפשם קהתה כי המלחמה רחוקה מהם, למי שרואים במשפחות החטופים יריבות פוליטיות, או משוכנעים שהורים שכולים הם כאלה שאמרו להם מה להגיד, למי שחושבים שהכי יעיל עכשיו לריב ברשתות החברתיות - אני מבקש לתאר לכם איך זה נראה השבוע בסביבה הקרובה שלי: מציאות אישית שבה בוקר אחד במושב נס הרים, שבו אני מתגורר, יש שגרה - ושנייה אחר כך מגיעות ידיעות על תום איש־שלום, לוחם 669 במילואים, שנפל בלילה. איש צנוע, עניו, מוכשר, שאהב את הארץ הזאת ואת משפחתו. שכן שבחר לגור עם אשתו כרמית ביישוב מעורב של דתיים וחילונים, כי זו אחדות ישראל. ובבת אחת, שלושה ילדים - יותם, מיה וגאיה - נותרו ללא אבא.
ומי שגר ב"יישוב משרת", שבו הצעירים בסדיר והמבוגרים (ולא משנה גילם) במילואים, תמיד מריץ בראש את התרחישים האלה, אבל אף פעם לא מוכן. משפחות וילדים צעירים עומדים עם דגלי ישראל, מלווים את תום בדרכו האחרונה. ושיחות עם הקטנים איך להתמודד. כמה חודשים אחרי ששכן אחר, יונתי, נפצע קשה במסדרון נצרים בעזה. כי מלחמה היא אישית למי שלוקחים בה חלק, וגורלית למי שמשלמים מחיר.
אין לי דרך טובה יותר להעביר את התחושות האלה לנתניהו, לחלק מחברי הממשלה ולכל מי שמשקיעים יותר מדי זמן בחיפוש אחר תירוצים או במתקפה טובה על יריביהם הפוליטיים. מה שקורה במלחמה זה אישי, והם רואים פוליטיקה. הם יוחלפו, כי אחרת לא נשקם את ישראל. במלחמת לבנון מנחם בגין הרגיש שאינו יכול עוד. אני לא מצפה שיכריזו חלילה ש"אינם יכולים עוד" - אבל בהחלט דורש שהזחיחות הזאת תיעלם. זה אצבע בעין שקשה להתעלם ממנה.
אני מודה שאני משוחד. מראש חשבתי שזו ממשלה שלא יודעת למשול, אבל ציפיתי שתהיה זו ממשלה שתדע להרגיש. יש חוסר צדק היסטורי בעובדה שהם אלה שמובילים אותנו בשעה הכי קשה שלנו. חוסר צדק - אבל זו המציאות. לכן זוהי פנייה אליהם: תעיפו את הזחיחות. צאו לציבור בכובד ראש, לא משנה אם צועקים עליכם ואם אתם חושבים שזה לא הגון. אתם בשלטון, זו החובה שלכם לשדר כאב, רצינות, להשמיד את האויב, לתת תחושה שאתם יודעים מה אתם עושים.
חשוב לזכור: אנחנו לא אמריקנים
ישראל לא יכולה להסתמך על כך שטראמפ ייבחר. זו משענת קנה רצוץ. אם התוכנית למלחמה בצפון היא לחכות לטראמפ, כפי שטוענים אצל נתניהו - זו לא תוכנית, זו שוב בריחה מקבלת החלטות. לא רק מפני שלא בטוח שהוא ייבחר, אלא מפני שלא בטוח שטראמפ מהותית יעזור לייצר לחץ צבאי נוסף ברצועה, ובעיקר על חיזבאללה.
כישראלי, אני לא מתעניין באופי ובדוגמה האישית של טראמפ. את זה אני מבקש כאן בארץ שלי, כדי שתהיה הנהגה ראויה. טראמפ הוא חיובי כלפי מדינת ישראל בהתבטאויות ובמעשים שלו. כנשיא, הצוות הקרוב שלו שכנע אותו לעשות כמה מהלכים משמעותיים. לעומתו, האריס בורחת מתמיכה גדולה מדי בישראל, היא ביקורתית יותר ומושפעת מהזרם הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית.
בכל מקרה אין לנו השפעה על המתרחש שם, והעימות השבוע הבהיר שגם הפרשנות הישראלית לא מחוברת למציאות. כדי לשנות את המאזן בלבנון ומול איראן ישראל נדרשת לתכנן בעצמה, ולא לבנות על נשיא אמריקני שאולי יעשה את העבודה במקומנו. להתעצם ביטחונית, לייצר הנהגה שמסוגלת לקבל החלטות ותמיכה רחבה, וכמובן - לחזור לדיפלומטיה דו־מפלגתית עם ארה"ב. במקביל, להגדיל ולחזק את הצבא. מקסימום נופתע לטובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו