אסתר שרדה את הטבח בעוטף ביום הולדתה - אך שכלה את בעלה: "מרגישה אותו בכל יום"

ליום הולדתה ה-59 קיבלה אסתר מרכוס מילדיה שני עצים. כמעט כל המשפחה הגיעה לחגוג איתה, כלתה הכינה עוגה יפה, והילדים והנכדים הגיעו כולם לקיבוץ עלומים שבעוטף עזה לשמחת תורה וליום ההולדת. "לא הרגשנו כלום" היא אומרת, ובשביל לחזק את טענתה, היא מספרת שגם באותה השבת הלכו חברי הקיבוץ הדתי עלומים ברגל דרך השדות להשלים מניין בבארי הסמוך.

"קמתי בשש וחצי, שזה היה מוזר לקום כל כך מוקדם בשבת. בדיעבד ניסיתי להבין אם משהו העיר אותי. הלכתי לשתות כוס קפה במרפסת לפני שהנכדים מתעוררים. פתחתי את הדלת, והתחיל צבע אדום. הערתי את כולם ואמרתי להם להיכנס לממ"ד. במקביל לאזעקות, כבר התחילו הבומים. תוך כמה דקות אנחנו מתחילים לקבל הודעות בפלאפון".

אסתר היא המנהלת הקלינית של מרכז חוסן במועצה האזורית שדות נגב. חלק מההודעות שהיא קיבלה באותו בוקר ארור היו לקו החם של המועצה אותו היא מנהלת, שדיווחו על מחבלים בקיבוץ ושהתושבים מתבקשים לנעול את עצמם בבתים, לכבות אורות ולהיות שקטים ככל האפשר.

אסתר הבינה כמה מאתגר יהיה לשמור את הנכד הקטן שקט, והיא רצה להביא מחשב נייד. "מבחינתו זה היה צ'ופר. הוא יכל לראות כמה סרטים שהוא רצה...היינו שמונה נפשות בממ"ד, כשכל הזמן הזה החתן שלי עם היד על הידית של הממ"ד והנשק שלו ביד השנייה. נדמה לי שהוא הראשון שהבין".

"במשטרה אמרו שאין מה לעשות"

בעלה של אסתר, סטיבי, היה אחראי על הרפת בקיבוץ. לאורך השעות הארוכות בממ"ד הוא היה בקשר עם העובדים התאילנדים שברפת, בעוד שכלתה דאגה לחברים שלה ולאחיה המאומץ שהלכו לחגוג בנובה. "עובדת שלי מכפר עזה שלחה לי הודעה שהיא זמינה אם צריך אותה. הפנתי אליה אנשים מכפר עזה שנכנסו לחרדה אבל היא לא ענתה.

"בדיעבד גיליתי שהיא נרצחה בביתה 20 דקות אחרי שהיא שלחה לי את ההודעה. השיחות לאסתר לא פסקו. רבות מהן עוסקות בהורים מודאגים לילדים בנובה. "מישהו מודיע לי שיש לו בן פצוע ואני מתקשרת למשטרה והם אומרים שאין מה לעשות ושינסו להחזיק מעמד. אז הבנתי שאנחנו בצרות".

הירי בחוץ לא פוסק. חלק מחברי כיתת הכוננות נפצעו. אסתר עשתה סבב שיחות לבדוק את מצב חברי הקיבוץ. בדיעבד שמעה על הקרב שהתחולל בקיבוץ, על זה ש-22 תאילנדים נרצחו ושניים נחטפו. "למחרת בבוקר אישרו לאורחים לצאת מהקיבוץ. ביקשתי מהבן שלי לקחת את העצים איתו כי לא ידענו אם נשאר בקיבוץ. הצבא ליווה את סטיבי לרפת, שם הוא גילה שהמחבלים שרפו את הלולים על אלפי התרנגולות, הרגו פרות והיה כמעט בלתי אפשרי לזהות את התאילנדים. רק בצהריים פינו אותנו. סטיבי נשאר לטפל ברפת".

"ייקח זמן להתייצב"

באוטובוס למלון בנתניה חילקה אסתר את העוגה שנותרה מיותמת. כבר בדרך היא מתחילה להקים מרכזי חוסן. בסופו של דבר היא הקימה 12 כאלה במוקדי המפונים ברחבי הארץ. בינתיים סטיבי הצליח לשקם את הרפת, עד שבנר רביעי של חנוכה הוא נפטר מדום לב. הוא התגלה רק למחרת כשלא הגיע לחליבת בוקר.

"הוא הוכר כחלל איבה. ואני זכיתי בתואר המפוקפק של אלמנת מלחמה". למרות הטרגדיה, מתעקשת אסתר להסתכל על חצי הכוס המלאה. "בעבודה שלי פגשתי מקרים קשים בהרבה, כמו אלמנה שהיתה נשואה רק שנה. אז אני מודה שהיו לנו 30 שנות נישואים ומשפחה כזאת, ועם כל הקושי והכאב אני אומרת תודה על מה שהיה ומה שעוד יש. אני מרגישה אותו כל יום ומדברת איתו. יש לי משפחה מאוד תומכת, חברים מדהימים, אני עטופה".

חברי קיבוץ עלומים שבו הביתה, בעוד אסתר החליטה להאריך בשנה את שהייתה מחוץ לקיבוץ. "ייקח לנו להתייצב, להאמין שוב במדינה, בצבא, בממשלה". והעצים? אחד שרד והשני קמל. "זה סימבולי כמובן. העצים זה סטיבי ואני".