בצפון, ביו"ש וברצועה: כך נכריע בכלל החזיתות

בשורות הבאות אציג תפריט טכני להכרעה. למה כאן? מכיוון שחוסר האמון בהנהגה מכתיב שיח ציבורי נטול היגיון. מעט מדי אנשי ציבור שמים יעדים על השולחן. הוויכוח על ציר פילדלפי הפך להיות נתיב הבריחה מהמציאות. הפוליטיקאים שנעלמו ב־7 באוקטובר נעלמים עכשיו כשהם נדרשים להסביר לציבור מה הם רוצים. אנחנו מנהלים דיון שטחי על ציר טקטי. זה נוח לראש הממשלה ולקבינט לברוח מקבלת החלטות על אתגרים גדולים יותר כמו הכרעת חיזבאללה, איראן ואפילו צפון הרצועה. וזה הפך למפלט שאליו בורחים גם המתנגדים לממשלה, כאילו נסיגה מציר פילדלפי מחזירה חטופים. כשאין דיון אמיתי יש כאוס.

אבל תחילה תמונת מצב: בצפון, הבחירה האסטרטגית של ממשלת ישראל להימנע מהשמדת תשתיות האויב בלבנון הביאה אותנו למלחמת התשה מול חיזבאללה. הם קבעו שטח לחימה בישראל, מקביל לשטח שאנחנו קבענו בדרום לבנון. הגליל הפך מאזור פורח ומשגשג לאזור לחימה. במצעד הטעויות האדירות שצריכות להיחקר נמצא פינוי היישובים במקום גבוה. ויתור על ההתיישבות. הגליל הפך לשטח הפקר.

ביהודה ושומרון יש מעורבות איראנית כדי להחזיר את אינתיפאדת המתאבדים. הסיבה היחידה שזה לא קורה היא תגובה אגרסיבית צבאית.

בעזה, השמדנו את מרבית היכולות הצבאיות של חמאס. התייצבנו על שני צירים מרכזיים, ומכאן הדרג המדיני מתחיל לגמגם. החטופים נמצאים במקומות שקשה להגיע אליהם בלי לסכן אותם.

עכשיו, מה ההחלטות הנדרשות מהקבינט? החלק הראשון והחשוב ביותר הוא גביית מחיר מחיזבאללה ומאיראן. אין שום סבירות בפינוי עשרות אלפי ישראלים מבתיהם לשנה. הבריחה של נתניהו והממשלה לעיסוק בעזה לא יכולה לשנות זאת. היעד צריך להיות השמדת תשתיות אזרחיות וצבאיות בביירות. מדינה לא יכולה לתקוף את ישראל ולצאת מזה בשלום.

הדרך לשם היא קביעת אולטימטום לחיזבאללה להזזת כוחותיו מעבר לליטני. סביר שלא ייענה בחיוב, ומכאן קצרה הדרך ליציאה למלחמה שבה מדינת לבנון משלמת מחיר כבד. האם יהיה מחיר לצעדים הללו? כן. לחיזבאללה יש מספר גדול של רקטות שהם צברו במשך שנים ארוכות, אבל המחיר להמשך טמינת הראש בחול גדול יותר.

הוויכוח על ציר פילדלפי הפך להיות נתיב בריחה. זה נוח לרה"מ לברוח מקבלת החלטות על אתגרים גדולים יותר, וזה הפך למפלט שאליו בורחים גם המתנגדים לממשלה, כאילו נסיגה מציר פילדלפי מחזירה חטופים

ההחלטות הבאות שנדרשות הן בעזה. הכללים המנחים צריכים להיות: שליטה לשנים ארוכות, גביית מחיר תודעתי, לחץ אינטנסיבי כדי להחזיר את החטופים וגמישות טקטית למשא ומתן להחזרתם. וזה פירוט הצעדים:

1. שליטה - קווי ההתייצבות של צה"ל: רכס ה־70 וה־80 - אזור גבוה יחסית, 2-1 ק"מ מהגדר, ששולט ברצועה עצמה, ציר נצרים הרחב שמבתר את הרצועה וציר פילדלפי שיושב על קו ההברחות. בשאר האזורים פשיטות והתקפות על פי צורך.

2. גביית מחיר תודעתי - כדי להפעיל לחץ למשא ומתן נוח מבחינת ישראל צריך להמחיש לקיחת שטח מהרצועה. עד רכס ה־80 וה־70 להכניס סממני שליטה ישראליים. לחלק אדמות לחקלאות לקיבוצים או לגרעינים ייעודיים. בצפון הרצועה - לאמץ את התוכנית של האלופים גיורא איילנד וגרשון הכהן: הפיכת העיר עזה לשטח נקי. הצבת אולטימטום ל־200 אלף העזתים שעדיין שם לרדת דרומה דרך שני צירי האורך.

3. גמישות להחזרת החטופים - חובה ערכית וחלק מיעדי המלחמה. בכל רגע נתון אפשר להסכים על נסיגה טקטית מאזורים ברצועה בשביל משא ומתן ותמורת שחרור חטופים, כולל ציר פילדלפי (בתנאי שמוסכם שחוזרים אליו).

4. יעדי־העל הם: א. רצועה מבותרת ומפורזת בשנים הקרובות, ב. החזרת החטופים, ג. נוכחות צבאית קבועה.

יש עוד הרבה החלטות שקבינט סביר היה אמור לקבל - הגדלת סדר הכוחות בצה"ל באמצעות תיקון האיוולת רבת השנים של חוסר השוויון בנטל, ועדת חקירה ממלכתית מיידית לתיקון הכשלים, מועד מוסכם לבחירות - אבל העניין הוא שההרכב של הממשלה לא סביר, נטול יכולות הובלה, ולכן אני מתמקד בהחלטות הצבאיות בקבינט.

אם ממשלת ישראל לא מסוגלת להציג יעדים אסטרטגיים, אלא רק לעסוק בציר אחד - לא נכריע, אלא נשקע במלחמת התשה ארוכה.

מה החזון?

אזרחי מדינת ישראל זקוקים לתקווה יותר מלכל דבר אחר, לכן יש לי חוב מסוים. קיבלתי הרבה פניות על כך שטענתי כי בשנים הקרובות נתמודד עם מלחמה והתעצמות ביטחונית. "איזה מין חזון זה?" טענו כלפיי.

זו שאלה ראויה. דור תש"ח, שאליו אני משווה את הדור הנוכחי, נלחם בעמדת נחיתות עם מדינה ענייה ונטולת משאבים, אבל יצר במקביל חלומות על מדינה פורחת. המלחמה שלו הסתיימה והחלום התגשם. המלחמה הזאת דומה. היא ארוכה, שוחקת, אבל מבהירה את הצורך לשקם ולפרוח. אין בעיניי אפשרות אחרת מלבד לשים את הקושי על השולחן, ואז לייצר תוכנית עבודה שמשמעותה תקווה.

בניגוד אולי למי שפנה אלי, אני אופטימי כי אני מזהה את הכוחות הגדולים בעם הזה. את המילואימניקים והמתנדבים. יש ריק מנהיגותי, וברור לי שמי שלקח הובלה עד עכשיו בשטח ייקח גם בשלב הבא. לכן יש חובה להציג את המציאות. הייאוש הוא תוצר של מחשבה שמה שהיה הוא שיהיה. אין לי כוונה להתעלם, אבל זה פשוט לא מוביל לכלום. אז איפה התקווה? בעיניי תקווה נמצאת ביכולת להחזיר את הביטחון למדינת ישראל, לצמצם את התחושה מ־7 באוקטובר שהמדינה לא קיימת.

התקווה נמצאת בסיכון החיים ובמאמץ העצום להחזיר את החטופים. יש פה ערך של ערבות הדדית שאין בשום מדינה אחרת, גם אם בשיח הציבורי נשמע שיש "בעד ונגד"

התקווה נמצאת בסיכון החיים ובמאמץ העצום להחזיר את החטופים. יש פה ערך של ערבות הדדית שאין בשום מדינה אחרת, גם אם בשיח הציבורי נשמע שיש "בעד ונגד".

התקווה נמצאת בהזדמנות לייצר הנהגה ראויה. להוציא את דור הציניות מהמערכת, לנקות אותה ולהזרים דם חדש, להכניס מסה גדולה של כוח מילואים למערכות הציבורית שהרקיבו לנו. תקווה יש בכך שהרכב הכוחות במערכת הפוליטית גם ישתנה. רוב הישראלים התנקזו למקום צלול יותר.

המלחמה כשלעצמה היא לא יעד - היא בחירה בצעד קשה בלית ברירה. כל כך קשה שבמשך שנים בחרו ממשלות נתניהו להתעלם. למעשה, מה שקרה לנו ערב 7 באוקטובר היה תוצר ההתעלמות. כך קרה לממשלת גולדה ולראש אמ"ן זעירא ערב מלחמת יום הכיפורים.

לא משנה הוויכוח על שכתוב ההיסטוריה שמנהלת הממשלה מי אשם יותר. מי התעורר בלילה ומי הלך לישון. ההחלטה לא לצאת למלחמה היתה אסטרטגית. כדי לשקם את המדינה, כדי לייצר תקווה ולהילחם בייאוש, צריך להיות עם רגליים על הקרקע וראש למעלה. "שחקי שחקי על החלומות, זה אני החולם שח".

פינה טובה

את פרויקט "אבן הפינה" התחיל עדי אבנר אלוש ז"ל מהיישוב אלון. הרעיון של עדי היה להקים פינות הנצחה אישיות במקומות שונים ברחבי הארץ לזכר הנופלים. הוא רתם את משפחות הנופלים, החברים ומתנדבים. המסע לבניית הפינות הפך למסע של חיבורים. לצד פינות לימוד, קפה, אבן, ספסל או עץ שמזכירים את המחיר הכבד של המלחמה הזאת. עדי היה באמצע הטיול הגדול כשפרצה המלחמה. הוא חזר לארץ ואחרי כמה חודשים של פעילות חזר לטיול בסרי לנקה, ודווקא שם הוא נהרג בתאונת אופנוע. עכשיו החליטו החברים והמשפחה לחדש את הפרויקט שלו, מנציחים נופלים, ועל הדרך גם עדי יונצח. הם מגייסים כסף ומתנדבים. משאירים חותם על פני הארץ הזאת.