האמריקנים שעולים לישראל למרות המלחמה: "אחרי העלייה נתגייס לצבא"

כ־1,500 עולים חדשים מצפון אמריקה הגיעו לישראל בין יוני לאוגוסט, באמצעות ארגון "נפש בנפש", משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו־JNF. רובם צעירים שהחליטו לקשור את עתידם בישראל דווקא בתקופת המלחמה.

מאז 7 באוקטובר עלו לישראל מצפון אמריקה כ־3,170 עולים חדשים, וב"נפש בנפש" מעריכים כי עד סוף ספטמבר ייקלטו בארץ כ־700 נוספים. הרב יהושע פס, מנכ"ל "נפש בנפש": "אין לי מילים לתאר את המשמעות של מספר העולים שמגיעים הנה, דווקא עכשיו בימי המלחמה, שמהווים מקור כוח ועוצמה לכולנו". שר העלייה והקליטה אופיר סופר מבטיח כי ימשיך לפעול לעידוד העלייה ולשיפור הקליטה: "התוכניות יסייעו לעולים ויניעו עוד אלפים לעשות את הצעד המשמעותי הזה".

פגשנו שלושה צעירים שעלו ארצה בסוף אוגוסט, לאחר שהחליטו, עוד לפני שהמלחמה פרצה, לקשור את עתידם בישראל. האירועים כאן לא שינו את דעתם, להפך - יותר מתמיד הם בטוחים שעשו את הצעד הנכון.

עטרה טייטלמן (21) מניו יורק

"רוצה להיות חלק מעם שעומד על מה שהוא מאמין בו"

עטרה, בוגרת שטרן קולג', בית הספר לבנות של ישיבה יוניברסיטי, גדלה בבית דתי־אורתודוקסי ציוני מאוד. אביה הוא רב בבית הכנסת, ובילדותה בברוקלין היא למדה בבית ספר יהודי. היא מספרת שבבית שבו גדלה דיברו כל הזמן על ישראל, על ההיסטוריה של המדינה, ציינו את יום הזיכרון וחגגו את יום ירושלים.

כשעטרה סיימה את לימודי התיכון לפני כארבע שנים, היא נסעה לישראל לתקופה של שנה, שבה למדה והתגוררה בקיבוץ מגדל עוז שבגוש עציון. "בשנה הזאת נחשפתי לתרבות הישראלית והרגשתי מאוד בטוחה פה. התחברתי לערכים של האנשים, והבנתי שבישראל אני רוצה לגדל את ילדיי".

לאחר מכן חזרה עטרה לארה"ב כדי לטפל באחותה הקטנה שחלתה בסרטן, והחלה ללמוד בשטרן קולג' בניו יורק. כעת, היא אומרת, הגיע הזמן.

"אני רוצה להיות חלק מאומה שעומדת על מה שהיא מאמינה בו ושממשיכה להיות חזקה. זה קצת מפחיד, אבל תכננתי לעשות עלייה כבר לפני כמה שנים, וישראל תמיד נמצאת באמצע משהו. וגם כשאני חושבת שעכשיו פחות מפחיד ואפשר לעבור לפה - מי מבטיח לי שבחודש הבא לא יקרה משהו? נכון, זה מפחיד, אבל לפעמים צריך לאמץ את הפחד".

עטרה תגור בשכונת תלפיות בירושלים, ותעבוד בתנועת בני עקיבא, ובקרוב תחל ללמוד כדי להשלים תואר במינהל עסקים.

גרייס שנק (30) משיקגו

"אם אחכה לשקט - לא אעלה"

בפעם האחרונה שבה גרייס היתה בישראל זה היה באפריל 2023. היא הגיעה לביקור בן עשרה ימים אצל קרובי משפחה במטולה ובאשקלון, אחרי יותר מארבע שנים שבהן לא ראתה אותם בגלל מגפת הקורונה.

"הרגשתי כאילו אף פעם לא הלכתי. זה היה מאוד טבעי בשבילי להיות שם", היא מספרת. כשהיא חזרה לארה"ב, היא אומרת, היא חשה מועקה. "הייתי מאוד עצובה. הרגשתי שאני לא נמצאת במקום שאני רוצה להיות בו בחיים שלי. אמרתי לחברה שלי שאני רוצה לעשות עלייה, וכשאמרתי את זה בקול רם - הרגשתי כאילו משקל כבד ירד מהחזה שלי. הגוף שלי הבין עוד לפני הראש שלי מה אני רוצה לעשות".

להוריה לא היה פשוט לשמוע שהיא עוזבת. גרייס התייעצה על המהלך גם עם סבתה, שהגיעה לארה"ב מדרום אפריקה בשנות ה־20 לחייה. "שאלתי אותה איך זה היה בזמנה, והיא אמרה לי שזה היה שונה מאוד. אז עוד לא היו טלפונים ותקשורת זמינה כמו היום. כשהיא עזבה את דרום אפריקה, את המשפחה שלה - היא ידעה שהיא כנראה לא תראה אותם יותר. היא אמרה לי 'זה בסדר, אני יודעת שנתראה שוב'. היום זה שונה".

באוגוסט שעבר גרייס החליטה סופית שהיא עולה לישראל, וגם המלחמה שפרצה כאן חודשיים לאחר מכן לא שינתה את דעתה. "אם אחכה לתקופה שקטה כדי לעלות לישראל - לעולם לא אעשה זאת. זה משהו שאני חייבת לעשות עכשיו".

גרייס לא מפחדת מטילים. כבר קרה שבביקורים שלה באשקלון היא חוותה מתקפת טילים, והיא יודעת בדיוק איך להתנהג בעת אזעקה. אמנם בבית שבו היא תגור ברמת גן אין ממ"ד - אך היא כבר ביררה היכן נמצא המקלט הקרוב. "אף פעם לא פחדתי מזה, אני לא יודעת למה", היא אומרת בחיוך.

בנג'מין וולף (22) משיקגו

"מתגייס כי צריך חיילים"

ההחלטה לעלות לישראל גמלה בליבו של בנג'מין במאי אשתקד, אחרי טיול תרמילים בשביל ישראל שהוא עשה עם אחיו הגדול, שעמד להתגייס לצה"ל.

"טיילנו ברגל במשך שבועיים, מקיבוץ דן ועד תל אביב. קשה לי להסביר מה גרם לי להחליט לעשות את הצעד הזה, אבל התפיסה שלי השתנתה. אני חושב שאלה היו האנשים שפגשנו בדרך, והחיבור המיוחד שהרגשתי אליהם ולמדינה", הוא מספר.

בוקר אחד, בעת שהשניים ישבו בחוף פולג וצפו בזריחה המרהיבה, בנג'מין החליט שהוא עולה לישראל ומשתקע כאן. הוא הצטרף ל־400 הצעירים בתוכנית "גרעין צבר" של הצופים. בנובמבר הקרוב הוא כבר צפוי להתגייס, בדיוק שנה אחרי שאחיו התגייס לקומנדו. בנג'מין מקווה להתגייס לקומנדו גם הוא.

"אחרי שהחלטתי לעשות עלייה, הבנתי שהדבר הנכון הוא להתגייס לצבא, כמו כל הישראלים", הוא אומר. "זה היה לי ברור. ועכשיו יותר מתמיד יש צורך גדול בעוד חיילים, ואני ממש שמח שאני יכול לעשות את זה".

על ההחלטה שקיבל הוא החליט לספר להוריו בשבת השחורה. "תכננתי לספר להם בשמחת תורה, ואז קרה מה שקרה ולא סיפרתי להם. אחי היה אז בישראל, והם היו מאוד מודאגים". בסוף הוא סיפר להם - ולא ברגע האחרון, הוא אומר בחיוך.

בנג'מין מדבר עברית שוטפת. פה ושם הוא גם משתמש בביטויים ישראליים, ואלמלא המבטא אפשר היה לחשוב שהוא נולד פה. קשה להאמין שעד לפני כמה חודשים הוא כמעט לא ידע עברית. "ברגע שהחלטתי שאני עולה לישראל התחלתי ללמוד עברית. לקחתי קורס באוניברסיטה וצפיתי בתוכניות טלוויזיה בעברית", הוא אומר. במהלך הקיץ הוא עבד במחנה נוער יהודי, שם פגש צעירים ישראלים והתעקש לתרגל איתם את העברית שלו.