מהרצועה לבסיס הטירונים: המג"דים שלחמו בעזה יכשירו את דור הלוחמים הבא

בתחילת אוגוסט, כשסא"ל תומר עמד מול המתגייסים החדשים של הנח"ל כמפקד בסיס האימון החטיבתי (בא"ח), הלב שלו הלם בחוזקה. שבועות ספורים לפני כן הוא עוד לחם ברצועה. קולות הפגזים עדיין באוזניו, אבק השריפה עוד לא נעלם לגמרי מהמדים. ועכשיו הוא מפקד על הבא"ח, מחדיר את רוח הלחימה עם הכומתה הירוקה של החיל למאות המתגייסים החדשים. רוח לחימה שאותה הוא חווה על בשרו, בעיקר בחודשים האחרונים.

כמעט במקביל, בבא"ח גבעתי, גם סא"ל אבירן נעמד בתפקידו החדש כמפקד בסיס האימון של הסגולים. נשלף היישר מאזור הלחימה אל כור ההיתוך הראשוני של החיילים. במבט חודר ובקומה זקופה, הוא מוכן להפוך אותם ללוחמי־על. כאלה שבשעת הצורך - והלוואי שלא יהיה כזה - יחתרו למגע מול המחבלים ויגנו על המדינה.

שניהם למודי קרבות. הם כיתתו את רגליהם בשכונות העזתיות, בבוץ ובעפר של השכונות הצפוניות וברפיח הדרומית. לחמו לצד החיילים, וגם איבדו חללים רבים, וביניהם מפקד חטיבת הנח"ל אל"ם יהונתן שטיינברג, שנפל כבר בתחילת הלחימה. הם זוכרים את החברים והלוחמים שהיו תחת פיקודם, שרצו איתם בשכונות הצפופות, במנהרות, בהיתקלויות. חלק מהחיילים נהרגו בימים הראשונים ללחימה, כשהגנו על תושבי היישובים. חלקם ממש בימים האחרונים. הלב של המג"דים כואב, והגעגוע גדול, אבל שניהם יודעים שעכשיו האחריות שלהם היא להחדיר את רוח הקרב למפקדים וללוחמים החדשים.

הגיעו מיוזמתם

סא"ל תומר (35) גר באורנית, נשוי ואב לשניים. בתפקידו האחרון היה מפקד גדוד 50. ב־7 באוקטובר רוב הגדוד שלו היה ביקיר שבשומרון, אבל אחת המחלקות תפסה את הגזרה בכרם שלום. מי חשב שזו תהיה הגזרה הקשוחה ביותר. "בשבת על הבוקר טסתי לגדוד והכרזתי על היערכות למלחמה. ונלחמנו. היינו בצפון ובדרום, ואחר כך ירדנו לעזה. לא היתה היתקלות אחת שלא הייתי בה עם הלוחמים, גם אם זה לקח כמה שניות להגיע אליהם. הייתי צריך לדעת שכולם איתי".

גם סא"ל אבירן נלחם כתף אל כתף עם הלוחמים. אבירן (35) נשוי ואב לתאומים. מאז 2007 הוא בצבא, בתפקידו האחרון היה מג"ד צבר. באמתחתו, בין השאר, יש צל"ש שקיבל אחרי מבצע צוק איתן, לאחר שנכנס למנהרת טרור בניסיון לאתר את הצוות שיצא לחפש את הדר גולדין ז"ל, שנחטף אל עומק המנהרות.

כשבוע לפני מתקפת הטרור הוא סיים תרגיל גדודי עם החיילים. "אמרתי לחיילים שזה האימון האחרון לפני מלחמה, כדי להראות שהם יודעים מה לעשות. לא ידענו שרגע לאחר מכן באמת תפרוץ מלחמה".

ב־7 באוקטובר הוא קפץ עם הגדוד לכפר עזה. במשך יומיים הם נלחמו במחבלים, ואחריהם התכוננו ללחימה ברצועה. "היינו בין הראשונים שהובילו את הלחימה. הרגשנו את כובד הפריצה בכל צפון הרצועה, ומאוחר יותר בכניסה לרפיח. הכרתי את רפיח עוד מצוק איתן, כשהייתי קצין צעיר בסיירת גבעתי. כך שיצא לי לחזור לאותו תא השטח, אבל תחת כובע של מג"ד, שמקבל אחריות מאוד גדולה".

את מה שעברו בחודשי הלחימה הרבים הם מתכוונים להעביר ללוחמים החדשים שהם מכשירים. "הדבר העיקרי שלמדתי בצוק איתן, וגם בלחימה כאן, הוא החשיבות של רעות הלוחמים והעזרה ההדדית", אבירן נחרץ. "יש לנו את כל מה שצריך ברמה המקצועית: ציוד, ארגון, אנשים. אבל מה שמחזק את האנשים בזמן לחימה כל כך ארוכה זה הרעות, ואת זה חשוב לי מאוד להעביר למתגייסים החדשים.

"התמונה העיקרית שעומדת לנגד עיניי היא הלוחמים שהגיעו מהבית היישר לכפר עזה. לא הבאנו אותם, לא דאגנו להם להסעה. אבל ללוחמים היה ברור שגם בלי פקודות והנחיות - הם לוחמים, ומצופה מהם להגיע ולהגן על האזרחים. זה לא הפתיע אותי, כי אני מכיר את הלוחמים שלי. אבל הם הוכיחו לי את הערך של להיות לוחם".

הלקח המרכזי

תומר זוכר במדויק את האירוע שבו הבין עד כמה ההכנה משפיעה על מהלך הקרב. "כמה ימים אחרי הכניסה הקרקעית נתקלנו בחוליה של מחבלים. ירו עלינו נ"ט, ולקח לי כמה שניות להבין שאני ממש עכשיו באירוע, ושצריך לפעול בהתאם לכל מה שלימדו אותנו בשעת היתקלות.

"זה היה כואב מאוד. המ"פ נהרג ושני חיילים נפצעו, אבל גם הרגנו שישה מחבלים, והגדוד המשיך לפעול. וזה אולי הלקח המרכזי שאני יכול לקחת מתוך המלחמה הזו: שאם נצמדים לפקודות, כמו פקודת התקלה שלומדים בבא"ח - מצליחים להתקדם. בכל מהלך הלחימה ראיתי שבמקום שבו פעלנו לפי היסודות והפקודות הבסיסיים - הצלחנו. האירועים שבהם חרגנו מהפקודות, מכל מיני סיבות, הפכו למסובכים.

"כן, יש כל מיני לקחים מקצועיים שלמדנו תוך כדי לחימה, כמו טווח ירי בתוך הרצועה וכדומה. אבל לבנת היסוד המשמעותית היא להיצמד לפקודות וליסודות. וזה לא שצריך לשנות פקודות, רק לדייק אותן. אני רואה גם חשיבות בלחדד את המשמעת של החיילים, שפוגשת אותנו במשמעת לחימה. אם אומרים לחייל לא להוריד קסדה בשטח - הוא לא מוריד. כי בעוד רגע עלולים לירות עליו, והקסדה יכולה להציל את חייו.

"הרבה אנשים מדברים על דור הניצחון. אני ראיתי אותם בעיניים - חותרים למגע, בעלי רוח לחימה מהמעלה הגבוהה ביותר. כאלה אנשים אנחנו צריכים בלחימה. מפקדים עצמאיים, יוזמים יותר, עם ביטחון פיקודי גבוה. שיהיו מסוגלים לקבל החלטות קשות ומורכבות בשדה הקרב. לכך צריך להכשיר אותם. אנחנו מקבלים מתגייסים חדשים עם מוטיבציה בשמיים, ומתמקדים בלהכשיר אותם בלהיות מפקדים. יש יתרון משמעותי בעובדה שכל המפקדים שהולכים לפקד על הלוחמים החדשים האלו הם חבר'ה שנלחמו פיזית, ולא רק באימונים. השטח מדבר בעד עצמו".

חרדת קודש

שניהם מרגישים שזו זכות גדולה להכשיר את הלוחמים החדשים. "לעזוב גדוד בזמן לחימה זה אירוע מורכב", קולו של תומר שקט. "אלה לוחמים שלי, אנשים שלי, שחייתי איתם ונלחמתי איתם כתף אל כתף. אבל במקביל, אני מבין את המשמעות ואת הזכות האדירה שיש לי, כמי שאחראי להכשיר את הדור הבא של המפקדים של הנח"ל, במיוחד כשאני יכול לקחת את כל הניסיון שיש לכולנו מהלחימה. אני ממש מסתכל על התפקיד בחרדת קודש".

לדייק את ההכשרה

אבירן נזכר איך עוד במהלך הלחימה הוא קיבל שלושה מחזורים של לוחמים חדשים. "ראיתי את הנקודה הזו שבה הם הפכו מטירונים, שלפני רגע סיימו מסלול, לחיילים בשדה הקרב. הבנתי איזו חשיבות גדולה יש בלהכין אותם לשנייה הזו של המעבר. כי בימים כאלה, החיילים מסיימים שמונה חודשים של טירונות ושל אימון מתקדם - וישר דורכים בשדה הקרב. אין לנו זמן לחכות.

"מסלול ההכשרה שלנו היה טוב, לעיתים יותר ולעיתים פחות, אבל הוא עובד. ואחרי תשעה חודשים של לחימה, שעדיין נמשכים, אנחנו מרגישים את הצורך לדייק את מסלול ההכשרה לעומת שדה הקרב. לפני חרבות ברזל, היחיד כמעט בגדוד שנלחם בלחימה אמיתית היה המג"ד. אז היה קשה יותר להכשיר את הלוחמים. היום כולנו היינו שם, והידיעה שהם באמת הולכים להילחם תרמה מאוד לחיילים החדשים, כי הם מגיעים מאוד מחויבים לתהליך".