ממשלת ישראל ומנהיגיה הכשילו אותנו: אפשר היה להציל את חיים אבל הם נטשו אותו

אני וחיים בעלי בחרנו להקים יחד את ביתנו המשותף בניר עוז. חיינו חיים טובים ומלאים, התעסקנו במה שאנחנו אוהבים לצד קהילה שאנחנו מחוברים אליה.

מילים לא יכולות לתאר את עומק הצער שלי או את החלל שנותר בלב המשפחה שלנו. חיים, שהיה בן 80, היה עמוד כוח, אב לחמשת ילדינו וסבא ל-13 נכדינו היקרים. הוא היה יזם, פעיל שלום, איש של חזון וחמלה, מסור לבניית גשרים וטיפוח הבנה.

ב-7 באוקטובר, חיינו התנפצו. חיים נחטף מביתנו בקיבוץ ניר עוז על ידי מחבלי חמאס. הוא נלקח בזמן שהגן עלי, והפגין את אותו אומץ וחוסר אנוכיות שהגדירו את חייו. הבית שלנו, המקדש שלנו, הושאר בחורבות, תזכורת בולטת לאכזריות שהתמודדנו איתה, התא המשפחתי שלי, ומשפחת קיבוץ ניר עוז כולה.

הוא האמין - אבל נבגד

במשך כמעט ארבעה חודשים סבל חיים בשבי החמאס. הוא שרד במנהרות הנוראיות של עזה, הוחזק בתנאים לא אנושיים. אני מכירה אותו, ובטוחה שלאורך כל הזמן הוא אחז בתקווה, והאמין בכל נימי נפשו שמדינת ישראל תמלא את חובתה ותחזיר אותו הביתה. הוא האמין בחוזקה של הקהילה שלנו, בהבטחה לאחריות הדדית המהווה את היסוד של החברה שלנו.

אבל אמונתו נבגדה. אפשר היה להציל את חיים – היה צריך להציל אותו. ממשלת ישראל ומנהיגיה הכשילו אותנו. הם נטשו את חיים ואת שאר החטופים, ואפשרו לערבות ההדדית שלנו להתפורר. נטישה זו אינה רק טרגדיה אישית; זה כשל מוסרי שמכתים את נשמתה של האומה שלנו.

מותו של חיים הוא תזכורת חריפה לצורך הדחוף בחמלה ובאנושיות בעולמנו. הוא היה אדם שהקדיש את חייו לשלום, אך חייו נחטפו באלימות ושנאה.

את מורשתו של חיים, לעומת זאת, אי אפשר לכבות בטרגדיה זו. רוחו חיה בלבם של אלה שאהבו אותו, בחיים בהם נגע ובאידיאלים שבהם דגל. בעודנו מתאבלים, מוטל עלינו גם לכבד את זכרו על ידי המשך עבודתו, ולחתור לתקומת קיבוץ ניר עוז.

במותם ציוו לנו את התקומה – מהאפר וההרס של קיבוץ ניר עוז, מכך שאהובינו נרצחו או נחטפו מביתם ממבצרם עלינו לא להיכנע לארגון טרור זדוני ונורא אף אחד לעולם לא יכבוש שוב את קיבוץ ניר עוז. אנחנו נקים אותו מחדש.

חיים, יקירי, הסבל שלך נגמר, אבל המאבק שלנו למען צדק ושלום נמשך. נוח על משכבך בשלום, בידיעה שהחיים שלך ומורשתך לעולם לא יישכחו.