רקטות, שריפות ומרחבים נטושים: המלחמה על הצפון - חבל ארץ הולך לאיבוד

בדרך מקיבוץ יפתח לכביש 90 רואים עשן כבד מיתמר מהר קרן נפתלי. העשן מהשריפה במורדות רכס רמים מכסה את כל עמק החולה. הצפון היום בוער. ברגע אחד הכל עלול להתלקח כאן, משריפות או מירי חיזבאללה.

בכניסה לקיבוץ שניר חונים אוטובוסים של חברת ההסעות מהכפר עג'ר הסמוך. הבעלים מחנה אותם בכביש הראשי מחוץ לכפר, כדי שלא ייפגעו. רק אתמול נפלו שתי רקטות לא הרחק מבתי שניר. חיזבאללה "פספס" את המוצב הסמוך, והקיבוץ שלמרגלות הר דב הפך להיות היעד.

הצפון נטוש. בסופי השבוע חוזרים התושבים "לגנוב" קצת ריח של בית, לילה קצר במיטה המוכרת. החיים מתקבעים לארבעה קירות. כבר שמונה חודשים תושבי הצפון חיים במציאות בלתי אפשרית. נזכרים בקיומם כשהצפון בוער. חלקם נשברו, חזרו הביתה, התייאשו מחיים ב־15 מטרים רבועים.

ארז ברגמן, שניר: "בתי הקטנה ראתה כטב"ם של חיזבאללה בעיניים, ומאז לא הצלחתי להוציא אותה מהבית. לימדתי את הילדים שלי שצה"ל מנצח, בחיים לא חשבתי שאצטרך לספר להם על צה"ל שמפסיד"

אנחנו, כותב שורות אלה והצלם אייל מרגולין, נכנסים לבית של ארז ברגמן. כשאייל מבקש לפתוח את התריס בסלון, כדי לצלם ברקע את אל־עדייסה ואת אל־חיאם שבדרום לבנון, ארז אומר: "את התריס הזה אנחנו לא פותחים. אנחנו לא יושבים בחוץ, בצד זה של הבית".

לפני חודש וחצי החליטו בני המשפחה לחזור הביתה מהגלות במלונות. הילדים לחצו, ההורים יישמו ומאז הם עוסקים בהסעות. הבת הקטנה בכיתה ד' לומדת מ־08:00 עד 12:30 בקיבוץ איילת השחר, הבת בכיתה ח' לומדת משמרת ב' מ־12:30 עד 16:00 בראש פינה, ורק ארבע פעמים בשבוע - כמו הבן בכיתה י', שלומד מ־9:00 עד 13:00 ביסוד המעלה.

על הסעות אין מה לדבר, כמובן. "זה אתגר, ההסעות. כשחוזרים הביתה נשארים בבית. לפני כמה ימים הקטנה רצתה קצת לצאת. כשעברנו ליד גן השעשועים ראיתי את המבט שלה. אחרי חודשים, היא רצתה להתנדנד בנדנדה. חששתי, כי שם אין איפה להסתתר. נתתי לה חמש דקות. איך שהיא התיישבה על הנדנדה - היתה אזעקה. נכנסנו לפילר. ואז עוד אחת ועוד אחת. חמש אזעקות ברצף. היא ראתה את הכטב"ם של חיזבאללה בעיניים. לא הצלחתי מאז להוציא אותה מהבית".

הכל סגור

את המסע שלנו לאורך הגבול התחלנו בשניר, היישוב המזרחי ביותר שפונה. רבע מתושביו החליטו מיוזמתם לחזור לבתיהם. המרכולית, המרפאה, החינוך - כולם סגורים, אבל 150 חברים מבוגרים וצעירים, וביניהם ארבע משפחות עם ילדים, חזרו הביתה. זה המצב גם ביישובים אחרים ובחלק מהקיבוצים שפונו בידי הממשלה. "לא יכולנו יותר במלון", מסביר ברגמן. "עכשיו אנחנו מחפשים בית באזור, אבל אי אפשר למצוא".

ארז ואני מכירים הרבה שנים. הוא אלוף־משנה במילואים, ואת התסכול שלו מחוסר הפעולה של צה"ל לא ראיתי מעולם. "לימדתי את הילדים שלי שצה"ל מנצח. בחיים לא חשבתי שאצטרך לספר להם על צה"ל שמפסיד".

השקט בצפון מתעתע. כמעט לא נשמעים מטוסים, ירי טנקים או תותחים. ברקע רואים שריפה קטנה על צלע רכס רמים, שאריות של נפילה מיום קודם שעוד תלווה אותנו במהלך היום. בשער אנחנו פוגשים את ליאור שלף, שנשאר לשמור על הבית לאחר שהמשפחה התפנתה. חברת הטיולים שלו, "בדרך השלף", הצליחה להכניס קבוצות להר דב ולכפר עג'ר. "שנים ביקשתי שיפתחו לטיולים, אבל מי ירצה עכשיו לבקר ברג'ר? מי ירשה לי להיכנס להר דב? אנחנו רוצים לחזור. היינו בפגישה בבית הספר בנאות מרדכי, אמרו לנו שעכשיו הילדים לא בוכים כל היום, רק בחלק מהיום. זה לא הגיוני".

מעדיפים את הדרום

אנחנו נוסעים לשאר ישוב, למטע המשמשים של עומר קורלנדר, שחזר הביתה עם אשתו והילדים. עשרות מתנדבים עוזרים לו לקטוף את הפירות. "בלעדיהם חצי מהפרי היה על הרצפה", הוא אומר. "התאילנדים ברחו וחזרו וברחו שוב. פרסמנו ברשת שדרושים מתנדבים. הצימרים עומדים ריקים".

החיילים מסיירת גולני: "בדרום נלחמנו, פה אנחנו רק חוטפים. גם האווירה בארץ היתה שונה. היום כשאנחנו יוצאים הביתה ומספרים שעפים עלינו כטב"מים, לא יודעים על מה אנחנו מדברים"

האב, טומי, לא אוהב את המתנדבים, אבל אין ברירה. אחרי כל כך הרבה שנות מלחמה הוא לא זז מהבית. "הבן שלי אמר לי: 'אם מתחילה מתקפה - אתה משחרר את הפרות שיסתדרו, לוקח את כולם ונוסע דרך השטח דרומה. תברח'. ב־7 באוקטובר לא זזנו, ואין לי כוונה לזוז".

אנחנו עולים להר, ובדרך אוספים בטרמפ שני חיילים שמשרתים במוצבים באזור; חיילי סיירת גולני שיצאו מעזה וכבר כמה חודשים הם כאן. "אתם מעדיפים את הצפון או את הדרום?" אני שואל. "את הדרום", הם עונים בלי להתבלבל. "בדרום נלחמנו, פה אנחנו רק חוטפים. גם האווירה בארץ היתה שונה. היום כשאנחנו יוצאים הביתה ומספרים שעפים עלינו כטב"מים, לא יודעים על מה אנחנו מדברים. לא יודעים בכלל שיש כאן מלחמה".

החיילים יורדים במושב רמות נפתלי, ואנחנו ממשיכים לקיבוץ מלכיה דרך כביש פנימי ומוסתר. אייל הצלם, תושב מלכיה, חושש לנסוע בכביש החשוף. הוא כבר ספג ירי מלבנון. השריפה, שהיתה קטנה קודם לכן, גדלה. הרוחות החזקות והחום גרמו לה להתפשט. העשן מכסה את העמק ואת קריית שמונה. מכאן המלחמה באש כבר תהיה כמעט בלתי אפשרית.

"האווירה מדכאת"

במרכולית במלכיה אנחנו פוגשים את אבי בן אפרים. מלבד לחם, פירות וירקות, רבים מהמדפים ריקים. הספקים מסרבים להגיע. "אני יורד לעמק להביא סחורה, פוגש אותם איפה שרק יגידו", הוא מייחל.

הלקוחות, חברי כיתת הכוננות ו־20 תושבים נשארו. גם החיילים שבקיבוץ. "בהתחלה היו פה הרבה חיילים, מילואימניקים. החלטתי להישאר. היום אני פותח שעתיים ביום. קצת למכור, ובעיקר שתהיה לי תעסוקה, אחרת הייתי יוצא מדעתי. האווירה פה מדכאת".

טומי קורלנדר, בית הלל: "הבן שלי אמר לי 'אם מתחילה מתקפה - אתה משחרר את הפרות שיסתדרו, לוקח את כולם ונוסע דרך השטח דרומה. תברח'. ב־7 באוקטובר לא זזנו, ואין לי כוונה לזוז"

למרכולית נכנס האחראי החדש של הבקר, יובל קרר, תושב מנרה שעבר לגור במלכיה, ששומר על הסוסים ועל הפרות. לפני חודש, נכנס לבית במנרה לקחת כמה דברים. "נכנסתי על אזרחי, אבל היו איתי חבר'ה במדים. הפעלתי את הטיימר על 15 דקות - זה הזמן שלוקח להם (חיזבאללה; ע"א) לאתר, לכוון ולירות. הטיימר צלצל, ואז שמעתי את היציאה של הנ"ט. זה אומר שיש לך כמה שניות. קפצנו.

"הטיל פגע בחלון של הבית ליד, כי הבתים נראים אותו הדבר. ואז הם ירו לבית מהצד השני. זה עף לנו מעל הראש. זה שהיה איתי חטף את התריס, שעף עשרות מטרים. השארנו את כל הדברים וברחנו. איך שהתפזרנו עף עוד טיל לבית מאחורינו, והוא קרס".

יוצאים באותה הדרך לכיוון קיבוץ יפתח. הפעם נצטרך לעבור בצומת ישע, בין קירות הבטון הגבוהים והשלטים שמסמנים שאנחנו נכנסים לשטח מאוים. בכביש ליפתח אנחנו לבד, אף רכב לא עובר כאן. לחיצה חזקה על דוושת הגז, והגעה מהירה אל הכניסה לקיבוץ.

הכלבים בממ"ד

דניאלה פסו־פורת מחכה לנו בבית. גם היא בין אלו שחזרו. ככל שמתקרבים לגבול, מספר החוזרים או הנשארים נמוך יותר. ביפתח אפשר לספור אותם על יד אחת. דניאלה עזבה בהתחלה וחזרה. "אני חוששת בעיקר מהכביש. ברגע שעולים בצומת כח, משהו משתנה. בבית אני לא מפחדת. ישנתי בממ"ד פעם אחת".

את סיום המשפט שלה מלווה אזעקה. הכלבים שלה, למודי ניסיון, נכנסים לממ"ד. "אני לא יודעת מי יחזרו", היא אומרת. "יש קטגוריות: צעירים, ותיקים, משפחות, בעלי בתים, שוכרים. הרבה מאוד דעות. לכל קבוצה יש חשיבה אחרת. עכשיו אין כאן שירותים, אין מרפאה, שום דבר לא מתפקד. המבוגרים לא יכולים להיות כאן".

אנחנו עוזבים את דניאלה ועוצרים שוב בשער. זה מרכז החיים בכל קיבוץ לאחרונה. הפעם נשמעות שלוש אזעקות ברצף. ברקע נשמעים יירוט אחד ועוד שתי נפילות. מהר מאוד יתברר שנפלו במרחב צבאי. במזל אין נפגעים. השקט שהיה לאורך היום מופר ברעש המטוסים שיורים נורים מעלינו, בדרכם לתקיפה בלבנון.

המראות היום בצפון מזכירים לי את קיץ 2006. אז היתה מלחמה קצרה ואינטנסיבית, הפעם אנחנו במציאות שונה. הקיץ עוד לפנינו, גם המלחמה, השריפות כבר כאן, ואני חושב לעצמי: איפה היו כולם בבוקר, כששריפת הענק היתה רק מדורה קטנה?