דוד לוי איננו - אך מאבקיו עוד קיימים

איפשהו בסוף 1998, נפגשתי עם ראש הממשלה בלשכתו בקריה בתל אביב. במקרה זה גם היה בנימין נתניהו. על השולחן לידו היתה מאפירה ענקית עמוסת בדלי סיגריות ופה ושם זנב סיגר מעוך. "נו, עכשיו אתה רואה איך נראים חדרים אחוריים אפופי עשן", הוא אמר. "ישבתי עכשיו כמה שעות עם דוד לוי". נתניהו הציע לו את תפקיד שר האוצר, אבל לא היה מסוגל לעמוד בדרישות הכלכליות של לוי. אם היה עושה את הוויתורים, יכול להיות שלוי היה נשאר בליכוד, לפני שפרש והצטרף ל"ישראל אחת" של אהוד ברק בשנת 1999. 

דוד לוי היה אחד המנהיגים המיתולוגיים של הליכוד מימי בגין ועד ימי נתניהו. רוב המנהיגים הגדולים של הליכוד ספגו יחס של דה לגיטימציה הגובלת בדמוניזציה, כל אחד על פי מידותיו. על בגין אמרו השכם והערב שהוא פשיסט אם לא היטלריסט. היחס לנתניהו הפך לפתולוגי ונקרא "ביבפוביה". דוד לוי קיבל יחס של סטריאוטיפ גזעני. השאלה מצד מי? כדאי לחשוב רגע. באמת מי? האיש הגיע ממרוקו ב-1957 והפך בארץ לגיבור מעמד הפועלים. אבל היה מזוהה עם בית שאן ועם המפלגה שמחוץ למחנה, חרות. כשהתרחש המהפך ב-1977, הומצאה ורסיה של "כל בדיחות דוד לוי".

העולם באותה תקופה עוד כיבד את תוצאות הבחירות ולמרות היחס הגזעני של צאצאי תנועת העבודה ההיסטורית כלפי המזרחים, הנצחונות הפוליטיים העבירו את דוד לוי מעבר למשוכות. אפשר לטעון כי הגזענות של היום כלפי המנהיגים הפוליטיים המזרחים הפכה בתקשורת המקומית לממוסדת ומנורמלת, כל מקרה והצידוקים שלו. מירי רגב, גלית דיסטל אטאבריאן, שלמה קרעי וגם אריה דרעי פוסעים בנתיב שפתח בפניהם דוד לוי. אבל הקומפלקס של התקשורת, האקדמיה והשמאל העבירו את ישראל לעידן חדש של עליונות לבנה ושבט דב המערות הלבן אינו מוכן להשלים עם דומיננטיות מזרחית. אפשר לשמוע אמירות מיוחסות, שמדינת ישראל לא נבנתה בשביל "אנשים כמוך" אלא בשביל אנשים כמו "הסבים שלי". אם הסבים שלך גם היו מייבשים ביצות, היתה לך זכות לדרוס.

אבל דוד לוי היה מנהיג מורכב, שאחראי לתנופת פיתוח חברתית וכל זאת שלא תחת הדגל הסוציאליסטי. במאמר מכונן עליו, כינה אותו פרופ' אורי כהן "חלוץ הפריפריה". "השינוי שלוי היה ממחולליו אפשר לתנועה זו (הליכוד) להוביל מהלך שהדיח את מפא"י מהשלטון", כתב כהן. הוא יותר מכל אחד אחר אחראי להפיכת ישובי הפריפריה לבסיס העוצמה של הליכוד משך שנים ארוכות. והוא טעם את טעמה המר של ההשפלה והאפליה מלמטה, כפועל בניין, טפסן. "להילחם על מקום (עבודה) פירושו לדחוק את חברך, לדרוך עליו, לרמוס אותו", הוא אמר לימים. זה האיש שהפך את תנועת החרות מ"מועדון חברים למפלגת העם", כפי שהיא היום תחת דגל הליכוד, כאשר תשלובת הממסדים במדינה מנסה לנטרל אותה.

גם בתוך הליכוד הוא נתקל בקיר ברזל כאשר ניסה משך כעשור להתמודד על ירושת מנחם בגין. הוא האשים ישירות את יצחק שמיר, מישה ארנס ואריק שרון כשאמר, "הייתי בפיהם של כמה אנשי ליכוד קוף שזה עתה ירד מהעצים", אמר בנאום בוועידה שכונה "נאום הקופים". "תוקפים אותי, טוענים שאני פומפוזי, דמגוג, ושאיני דואג לבעיות האמיתיות".

המאבקים של השנים האחרונות על נחל האסי או על אוניברסיטת תל חי קרית שמונה מלמדים שהעימות בין תושבי הפריפריה לבין פרברי הקיבוצים שליטי הקרקעות, עדיין נמשך. זה מאבק חברתי שדוד לוי עמד במרכזו, ולא בא על פתרונו.