כבר לא יחבקו את אבא: סיפורם הכואב של יתומי מלחמת חרבות ברזל

נשיקה קצרה, חיבוק, או לפעמים אפילו בלי פרידה. מלחמת חרבות ברזל השאירה עד כה 520 ילדים יתומים מאב. אבא שלעיתים יצא להציל בגופו על ילדיו ועל משפחתו. אבא שכבר לא יחזור, לא יגיע לאף יום הולדת או מסיבת סיום. אבא שלא יהיה שם כשיניפו את הכובע בטקס סיום התואר ולא ילווה אותם לחופתם. שלוש אותיות, כל כך הרבה משמעות וכל כך הרבה כאב שכה קשה להבין, קשה להסביר וקשה לעכל. 

"צובט לי בלב, לי כבר לא יהיה אבא"

סא"ל אלי גינסברג ז"ל, לוחם שייטת ומפקד ביה"ס ללוחמה בטרור. הותיר אחריו ארבעה יתומים.

"הם היו בקרבות בבארי ועברו בית־בית. אבא הלך לעזור לשייטת כי היו להם פצועים. באחד השיחים היה מחבל והוא ירה באבא". אוריה (13) ומיקה (15), ילדיו של סא"ל אלי גינבסרג ז"ל, מפקד היחידה ללוחמה בטרור (הלוט"ר) שנהרג בבארי ב־8 באוקטובר, מדברים על מותו של אבא. "אני ישר מספרת", אומרת מיקה, "אבל החברים כבר יודעים הכל". מלכי, האמא, מספרת להם: "אבא הוביל את הכוח. הם חטפו צרור מהשיח, אבא אמר לחבר'ה מאחוריו: אל תירו זה כוח שלנו. הוא הרים יד ואז המחבלים זיהו אותו וירו בו". "מה? לא שמענו את זה עד היום", אומרים השניים בתמיהה. "חשוב לי לדעת שהמחבל נהרג", אומר אוריה.

במשפחת גינסברג שבקיבוץ דברת חיים את 7 באוקטובר כאילו היה זה אך בשבוע שעבר. אלי כבר היה בחופשת השחרור שלו. בחודש האחרון לחייו נהנו ילדיו מאבא במשרה מלאה, כזה שנמצא כל היום בבית עם ארבעת ילדיו - מיקה, אוריה, רזי (9) ותמרי (5). בשעה 8 בבוקר ב־7 באוקטובר אלי לא המתין שיקפיצו אותו, הוא אמר למלכי רעייתו: "התחילה מלחמה, אני נוסע". "אמרתי לו: למה? חכה? אתה משוחרר. הוא אמר לי: התחילה מלחמה, לזה הכינו אותי. אין סיכוי שאני נשאר בבית. לא היה על מה להתווכח. הוא אפילו לא העיר את הילדים".

מיקה נזכרת: "חסרה לי השיחה. אם הוא היה מעיר אותי בבוקר הייתי אומרת ביי ונותנת חיבוק. לפחות זה היה יורד לי. אני חושבת על זה כל הזמן. היתה לי הרגשה לא טובה אבל חשבתי שהוא בבסיס ההדרכה. הכנו כדורי שוקולד והוא לא ענה להודעות. אבל אז אמא סיפרה לנו שהוא בדרום ונלחצתי".

בעוד שלושה חודשים יחגוג אוריה בר מצווה. הוא מתלבט. "אני רואה את החברים שלי מעלים לתורה את אבא ואת סבא שלהם. זה צובט לי בלב, לי זה לא יהיה. אבא חסר לי בהרבה דברים. היינו משחקים רוגבי ביחד. אבא היה עוזר בטקסים בקיבוץ. מארגן, מסדר, מכין כתובות אש".

אלי גינסברג היה מסוג האנשים שהעריצו בצבא. בחודש האחרון, על סף השחרור, הוא רצה לחוות מחדש את הילדים. מיקה: "זה היה כיף. לחיות עם אבא בבית. חיים נורמליים בלי לחץ וללא דאגות".  אלי כבר תכנן לטפח את הגינה המשפחתית. לעבוד עם מחרטת העץ ששכבה במחסן. לאחר השחרור הוא תכנן להקים עסק עצמאי לייעוץ ביטחוני בחו"ל. "הוא בעיקר רצה להתחיל לחיות, לעשות דברים לעצמו", מספרת מלכי. "בנאום הסיום שלו בכיתי. הסתכלתי עליו והרגשתי הקלה של 'זהו, נגמר'. כמה חיכינו. הרגשתי שמחה ומאושרת שאפשר להוריד את הרגל מהגז".

ביום הזיכרון הזה הילדים לא ילכו לבית הספר. אוריה: "ביום הזיכרון היינו הולכים לארז (אשכנזי, בן זוגה של מלכי וחברו לצבא של אלי, ע.א) אז אנחנו מכירים". "אבל זאת פעם ראשונה שזה פוגש אותנו הכי קרוב", מסבירה מלכי. "נלמד את זה יחד".

"לבכות ולשמוח שהספקנו לעשות הרבה ביחד"

סרן (מיל') אברהם חננאל הנדי ז"ל, סגן רבש"צ בכפר עזה. הותיר אחריו שלושה יתומים

לאיתמר הנדי (8 וחצי) יש מחנה סודי בקיבוץ שפיים שאליו הוא הולך לבד לחשוב על אבא אבי. גבעת חול קטנה בקרבת הבית הזמני שבו הוא גר, שאת מיקומה הוא שומר לעצמו. "זה מקום נעים כזה עם צל, ואם אני עומד אולי אני אראה משם את הים. אבל בעיקר אני הולך לשם כדי לחשוב על אבא".

הוא ילד גבוה וחכם. משחק בטלפון במשחק הרשת בראול סטארס כמו רבים מבני גילו, בכדורגל ובכדורסל. הוא אח של עומר (5 וחצי), ילדת קסם מלאת פלפל, ושל רותם (שנה ועשרה חודשים) שיודעת להגיד ש"אבא בשמיים".

אבא שלהם היה סגן הרבש"צ של קיבוץ כפר עזה. ב־7 באוקטובר יצא מהבית להגן על היישוב ונהרג בקרב. בן 37 היה במותו.

הילדים לא אוהבים לדבר על אותה שבת, על הירי המאסיבי סביב הבית ועל הידיעה שאבא נלחם בחוץ. אבל הם יודעים שאבא שמר עליהם. "אני יודע שהוא עזר להרבה־הרבה אנשים כי הוא היה בכיתת הכוננות, וזה חשוב", איתמר מקפץ בין הספה בסלון למטבח ובחזרה.

"אני אוהב לחשוב עליו. יש גם הרבה רגעים שאני מרשה לעצמי לבכות, כי לפעמים זה עושה לי טוב. אבל אני שמח שהספקנו לעשות הרבה דברים ביחד. טסנו לחו"ל, שיחקנו כדורגל, טניס וגם מונופול. אני אף פעם לא הייתי נותן לו לנצח".

בשבת בערב הם פונו מהבית, ועכשיו הם גרים בקרווילה בקיבוץ שפיים המארח את תושבי כפר עזה. דירה זמנית שאמא שחר (33) הקפידה ברגישות לעשות ממנה בית חם. על הקירות תלויות תמונות ממוסגרות של המשפחה המחויכת בחיי היומיום.

היא דאגה שכל אחד מהילדים יביא איתו משהו מהבית. איתמר, למשל, ביקש את בובות המנהיגים של "פיסת היסטוריה". גדולי האומה שלנו שניצבים בחדרו של ילד שאיבד את אביו למרצחים.   

הם פותחים את הסלולרי ומראים לי תמונות של בית מעץ מושקע וצבעוני, סביבו חפור מסלול מכוניות קטן. "אבא שלי בנה אותו עם טל אילון, שגם היה בכיתת הכוננות (ונהרג בקרב; ב.א). כל מה שאבא היה עושה - הוא היה עושה הכי טוב. הוא גם ידע דברים הכי טוב. הוא, אמא ואני", מחייך איתמר. 

"לפני שנתיים התחלתי לארגן איתו טיולים משותפים לאבות ולבנים בשכבה שלי. עשינו המון דברים כיפיים ביחד. לפעמים בשישי היינו עושים שישי משפחתי, מביאים את המזרן של אבא ואמא מחדר השינה לסלון וקופצים אליו מהספה. אחר כך אוכלים דגים ועוף טעימים־טעימים שאבא היה מכין ורואים סרט עם פופקורן". 

אבי קבור בבית העלמין הצבאי בשריגים. "אם יש פקקים, הנסיעה לשם היא שעה ו־26 דקות בול", מסביר איתמר. "אני אוהב ללכת לשם, אבל זה לא בגלל שאני מרגיש קרוב לאבא. אבא מרגיש לי תמיד קרוב. אמא יודעת להסביר למה", הוא אומר, ושחר משלימה בחיוכה הנעים ש"אבי נמצא בלב של כולם".

רגע לפני שאנחנו נפרדים, כשאני מספרת להם שעכשיו כולם יקראו על אבא, עומר שעד עכשיו רק שיחקה לצידנו מבקשת לספר שאבא היה עושה לה שק קמח מדלת הכניסה עד לספה בסלון. "אני חושבת שזה מרחק גדול, אבל אני לא באמת זוכרת. לא הייתי בכפר עזה אולי 100 שנה".

"אבא מנע חטיפה ורצח של המונים"

סא"ל עלים עבדאללה ז"ל, סמח"ט 300. הותיר אחריו שלושה יתומים

אדם הוא ילד יפה ומופנם, את אבא ראה תמיד על מדי צה"ל, אבא שהיה עבורו דמות לחיקוי ומופת: "אבא מדהים שנסעתי איתו לכל מקום בעולם, אפילו פעמיים למדריד בספרד כדי לצפות במשחקי הכדורגל. אני לא יודע הרבה על ההיתקלות שלו עם מחבלים, רק ממה שסיפרו לי - שהוא היה גיבור ומנע חטיפה ורצח של המון אזרחים בצפון".

אדם הוא בנו של סא"ל עלים עבדאללה ז"ל, ששימש סמח"ט 300. ב־9 באוקטובר, יומיים לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, הוא נפל בקרבות מול מחבלי חיזבאללה שניסו לעשות את דרכם ליישובי קו העימות.

עלים הותיר שלושה יתומים - אדם (9), חלא (15) ומאיה (18) קיבלו את הבשורה המרה מכל על כך שאביהם לא ישוב עוד הביתה ליאנוח־גת'.

מאיה, הבכורה, צמאה למידע על הרגעים האחרונים של אביה. היא נזכרת בשיחה האחרונה ביניהם: "אני עוד לא מעכלת את הבשורה שאבא איננו. חצי שעה לפני שנהרג, כשהוא היה בדרכו לאירוע החדירה שבו הסתיימו חייו, שוחחנו איתו. במשך כל מהלך השיחה הוא לא נתן לנו להרגיש שהוא בדרך לאירוע חמור וחריג. כנראה הוא הרגיש שיש משהו ורצה לשוחח איתנו לפני נפילתו".

יותר מחצי שנה לאחר שנפל היא מתגעגעת לכל דבר שאבא היה עבורה בחיים, אפילו למריבות הקטנות, השטותיות ביותר. "אבא שלי נמצא איתנו בכל מקום. אפילו כשהתפרסם וידאו שלו שאמר, המשפט שמהדהד בי עד היום: 'כל אחד שנופל, אחר נולד במקומו'. כך אנו מאמינים, וזה מה שמחזק אותי. הוא תמיד העניק ונתן לי הכל, כל מה שילד צריך. נתן לנו חינוך למופת, להיות אדם הומני, להעניק עזרה לזולת ולעזור למי שזקוק לסיוע".

הבת חלא: "כשאבא התקשר אלינו חצי שעה לפני שנפל הרגשתי סוג של הרגשה נוראית לא טובה, למרות שאמר שהכל טוב, הרגיע וטרח לומר שהוא שומר עלינו וביקש שלא נדאג יותר מדי. האובדן קשה אבל צריכים להתמודד איתו. אבא שלי לא היה אבא רגיל, כל מה שרציתי קיבלתי ממנו. היתה לי תמיכה אין־סופית. אבא לא היה עבורי רק הדמות שמפרנסת את הבית, זה שדואג שיהיה הכל - הוא היה חבר נפש. היה לי איתו קשר חזק מאוד, והלוואי שלהמון משפחות יהיה אבא כמו אבא שלי, עלים".

מונא, האלמנה, מספרת על רגעי הדרמה שעברו על המשפחה ביום האירוע. "אחרי ששמעתי על ההיתקלות בצפון הרגשתי שעלים מעורב באירוע. הרגשתי רע ונסעתי הביתה. הודיעו לי שעלים נפצע ושהוא מאושפז בבית החולים נהריה. לקחתי את הילדים ונסעתי לשם. כולם כבר ידעו. אחרי ארבע שעות יצא הרופא והודיע שעלים מת. עלים לא היה אמור להגיע לאירוע ההיתקלות אבל שמע ברשת הקשר על חדירת המחבלים ומייד נסע כדי להשתתף בקרבות מול מחבלי חיזבאללה. הוא הצליח לחסל כמה מהם, אבל כדור שנורה על ידי מחבל פגע בו.

"בהלווייתו של עלים הגיע אלינו אדם שלא הכרנו, שאמר: 'עלים הציל את חיי ואת חיי כל הכפר עראמשה. הוא הקריב את חייו למעננו'.

"אני עדיין שואלת את עצמי למה אני? למה זה מגיע לי? אבל למדתי מעלים שחייבים להמשיך הלאה. הוא השאיר בי ובנו כמשפחה חותם מאוד חזק שהמורשת שלו תמשיך להוביל את הילדים והמשפחה".