הלב התרסק פעמיים: המשפחות ששכלו כמה מבניהן מדברות

דודו ג'רפי איבד את בנו ליאל ואת שתי אחיותיו, שהם ושנהב, ענבר רוזנפלד איבד את אחותו הדר ואת גיסו איתי ורחל מלכה איבדה את שני בניה, מיכאל ואושר. אצל משפחות רבות הטרגדיה הגיעה ליותר מבן משפחה אחד. אלו סיפוריהן של שלוש משפחות כאלה. 

"פסח ראשון בלעדיהם: רק עכשיו אנחנו מתחילים לעכל את האובדן" 

"יש ימים שאנחנו נמצאים במיטה ולא רוצים לקום ממנה", אומר דודו ג'רפי, שאיבד ב־7 באוקטובר את בנו הבכור ליאל (18) ואת שתי אחיותיו הקטנות, שהם (30) ושנהב (27) יעקב. השבת הזאת היתה יכולה להיות עוד שבת של בילוי משפחתי, אלא שהיא הפכה לסיוט אינסופי של משפחה שלמה.

"האחיות שלי עבדו במסיבה במכירת כרטיסים", מספר דודו. "באותה שבת הגענו - ליאל הבן שלי ואני - להרצליה לעשות את החג אצל ההורים שלי. בגלל היחסים המאוד קרובים והטובים אחיותיי הציעו לליאל להצטרף אליהן למסיבה, והוא יצא איתן בספונטניות. אשתי נרדית אפילו לא ידעה שהוא בעוטף עזה. כשהטילים החלו היו לנו התכתבויות עם האחיות שלי, שסיפרו שהן מתחבאות במיגונית. בשעה 9 כבר נותק איתן הקשר. אחי ואני ירדנו לדרום לחפש את שלושתם, אך בדרך נעצרנו על ידי הכוחות. במשך שעות חיפשנו בכל אוטובוס או בית חולים, אבל לא היה להם זכר".

רק כעבור שבוע מסויט הגיעו הבשורות הקשות. תחילה התבשרה המשפחה על מותה של שהם, יום לאחר מכן על הירצחו של ליאל ובהמשך אותו היום גם על מציאת גופתה של שנהב. "רק עכשיו אנחנו מתחילים לעכל את האובדן. בפסח האחרון עשינו חג ראשון בלעדיהם, ובשונה משנים קודמות עשינו אותו בנפרד - כי זה היה קשה מדי. לצד זה, האובדן גרם לנו להתקרב עוד יותר ולהיות מאוחדים יותר".

ליאל ג'רפי היה ילד של בית. "הוא היה מאוד משפחתי", מספרים הוריו, "ילד טוב שהיתה לו הרבה נחת רוח שאותה העביר גם לאחים שלו. הוא אהב לקרוא, לשחק במחשב, תמיד חייך. הוא למד במגמת תוכנה ותכנן להיות הנדסאי כדי להגיע לתפקיד טוב בצבא. הוא היה ילד מאוד חכם, וכך גם שנהב ושהם. משום כך היינו בטוחים שהם ברחו ומתחבאים במקום שבו לא יוכלו להגיע אליהם, אבל המחבלים תפסו גם אותם".

אבישג (37), אחותן הגדולה של שהם ושנהב, היתה עבורן מעין אמא שנייה. היא מספרת: "שהם היתה רצינית מצד אחד, ומנגד אהבה לצחוק, לחיות בגדול ולעוף על החיים. היא חלמה בגדול. היא היתה מאמנת כושר ותזונאית. היה חשוב לה להנחיל לאחרים אורח חיים בריא. היא הקדישה את חייה לספורט ואפילו למדה איגרוף. תמיד פעלה כדי להתפתח, עשתה טיולים גדולים במקומות רחוקים. ברגעים הכי שמחים שלנו, בחגים ובחופשות, היא היתה הצלמת של המשפחה, תיעדה כל רגע. אחרי שקיבלנו את מכשיר הטלפון שלה ראינו שהיא תיעדה גם את רגעיהם האחרונים במיגונית".

גם לשנהב, כמו לשהם, היה חיבור מיוחד למסיבות טבע. "שנהב היא בת הזקונים, הבייבי שלנו שהגיעה אחרי ארבעה אחים ועוד ארבע אחיות. היא ראתה את החיים היומיומיים כמשעממים והיו לה חלומות גדולים. היא רצתה לחקור את העולם, לטוס לאוסטרליה לתקופה ארוכה. היא היתה קונדיטורית מדהימה. בכל יום הולדת הכינה לבת שלי עוגה יפהפייה. היא תכננה גם לפתוח קונדיטוריה. שתיהן היו מרכז החיים שלנו, והן היו מחוברות זו לזו מהלידה ועד לרגע שבו נרצחו. הן היו הפכים שהשלימו זו את זו, היו שמש וירח - כל אחת מהן האירה בדרך שלה".

"החלום שלהם היה להיות הורים, למרבה הצער הם לא באמת הספיקו"

"יש לנו שתי מזכרות חיות מול העיניים, ככה שקשה שלא לחשוב על הדר ועל איתי. אתה מקלח את התאומים שלהם וחושב לעצמך - איך הם לא כאן. החלום שלהם היה להיות הורים. לצערי, הם לא באמת הספיקו".

המחשבות הללו עוברות בראשו של ענבר רוזנפלד (28), אחיה הצעיר של הדר, שנרצחה עם בעלה איתי ברדיצ'סקי בשבת השחורה בכפר עזה בידי מחבלי חמאס, והם רק בני 30. זוג יפה, מצליח ואוהב, שהותיר אחריו תאומים, גיא ורועי. הם גדלים מאז אותו היום בלי אמא ואבא. כיום גיא ורועי בני שנה וחצי, הם גדלים אצל דודתם, יש להם משפחה חמה ועוטפת, אבל קשה לחשוב שלעולם לא יכירו את הוריהם. "אלה מחשבות שעולות - מתי באמת נצטרך לספר להם מה קרה, אבל אין תשובה, לא ידוע מתי זה יקרה. הם מאוד קטנים וברור שלא יזכרו דבר".

הדר (לבית רוזנפלד) נולדה בכפר עזה. הוריה הגיעו לשם בגרעיני נח"ל, התאהבו והקימו במקום את משפחתם. בית של זוג הורים ושישה אחים ואחיות. ענבר הוא בן הזקונים, והדר גדולה ממנו בשנתיים. היה להם קשר מיוחד. הוא היה שם כשהכירה את בעלה, איתי, שגדל בשריגים: "הם הכירו דרך חברה משותפת כשהיו בני 20, ושמונה שנים לאחר מכן נישאו. זו היתה אמורה להיות השנה הרביעית לנישואיהם. במשך שנים איתי היה קצין בצבא, הם גרו בבאר שבע בתקופת הלימודים, וכשהתמסדו החליטו להקים את הבית שלהם בכפר עזה, בסמוך לשאר בני המשפחה. הם ידעו שהם עומדים לגדל את הילדים שלהם כאן ולהקים משפחה".

הם אכן הקימו את משפחתם בכפר עזה, ושם גם נולדו התאומים גיא ורועי. הם היו התאומים הראשונים במשפחה הגרעינית. אלה היו רגעי אושר צרוף, אך גם רגעים מאתגרים: "הטיפול בתאומים הוא דבר מורכב, הלילות היו ארוכים, לא פשוטים. עם זאת, זה נתן להם המון, גם כיחידים וגם כזוג. עם כל הקושי, הילדים היו האור והדלק שלהם".

אבל ב־7 באוקטובר האורות כבו. כפר עזה היה תחת מתקפה, מחבלים נכנסו ורצחו את בני הזוג. "אנחנו עדיין עם שאלות מה קרה בבית", אומר ענבר. "ההודעה האחרונה מהדר היתה בשעה 6:54. היא סיפרה שהיא תקועה בממ"ד עם שקיות קקי של הילדים. מצאו אותה מתה במטבח, ככל הנראה יצאה להכין בקבוקי אוכל לילדים. גופתו של איתי נמצאה בממ"ד ליד גיא ורועי. הכוחות שנכנסו אל הבית מצאו אותם. הם לא הוחבאו בארון אלא היו זה לצד זה באותה המיטה בצד החדר, ולא במיטה שחשופה מול הדלת. איתי הספיק להלביש רק את אחד מהם, זה משהו שאי אפשר לברוח ממנו". מאז מנסים במשפחות של השניים לאחות את השבר: "עם כל הצער והכאב, צריך לתת לילדים נורמליות".

הדר, שלמדה כלכלה וחשבונאות, עבדה בחברת סטארט־אפ. "הכל מזכיר לי אותה. היה לנו הסלנג שלנו, השירים שלנו. היא היתה הכי טובה במה שהיא עושה, ניבאו לה עתיד גדול ורצו שתתקדם בחברה. איתי אהב כושר, ויחד היתה להם חיבה לאוכל ולמסעדות טובות. היא גם אהבה לאפות ולבשל. הם היו שני אנשים מדהימים, היה קשה שלא להתאהב בהם, יחד ולחוד. זו לא קלישאה, הם באמת לקחו לנו את הטובים ביותר". לדברי ענבר, הוא עוד לא הצליח להתאבל עליהם: "המשפחה שלי עדיין מפונה מהבית, צריך לטפל בתאומים, להילחם שהחברה הכי טובה שלי, אמילי דמארי, תחזור מהשבי. אני מרגיש חסר אונים ולא פנוי רגשית - יש דברים גדולים יותר לעשות".

"החיים שלי הלכו בשנייה. אין לי יותר ילדים, אין לי בשביל מה לחיות. לקחו לי את שניהם" 

"החיים שלי הלכו בשנייה. אין לי יותר ילדים, אין לי למה לחיות. לקחו לי את שניהם. אני ישנה בבכי וקמה בבכי, כל הזמן המחשבות רצות והתמונות שלהם מול העיניים. אני לא יכולה להיות בבית, מרגישה חנוקה", כך מספרת בכנות ובכאב שאין לו סוף רחל מלכה (72), אמם של התאומים מיכאל ואושר וקנין (35) מירושלים. שניהם נרצחו במסיבה ברעים ב-7 באוקטובר.

לרגע היא חוזרת אל האושר העצום שחוותה כשנולדו. "לקח לי זמן עד שהחלטתי להביא ילד לעולם. זו היתה הפתעה מאוד גדולה שנולדו לי תאומים, הפתעה משמחת. גידלתי אותם באושר, והם קיבלו כל מה שרק ביקשו, נלחמנו כדי שיהיה להם הכל".

מיכאל ואושר היו גם החברים הכי טובים. "זה בית פתוח שיש בו תמיד חברים וחברות. הם אהבו לעשות הכל יחד - לשחק כדורגל, לטוס לחו"ל, לצאת למסיבות, להפיק ולארגן מסיבות. הם חיו חיים מאושרים יחד - בילו יחד ועבדו יחד, לאן שמיכאל הלך אושר הלך, ולהפך. זו היתה השמחה שלי בלב, שהם היו כאחד. אחד לא היה יכול בלי האחר, ובגלל זה הם לא יכלו להיפרד. בחייהם ובמותם לא נפרדו".

את הבוקר הנוראי של 7 באוקטובר רחל לא מסוגלת לשכוח, גם לא את השעות והימים שבאו לאחר מכן. "הייתי בבית עם הנכדה שלי, הילדה של אושר. לא ידעתי שהמסיבה שלהם היא בעוטף עזה. כשהחלו הטילים התקשרתי לבדוק מה איתם. הם לא ענו לי, גם לא כששלחתי הודעות. רציתי ללכת לחפש אותם. פעם אחת יחידה הצלחתי לתפוס את מיכאל, אבל הוא אמר מילה אחת בלחש, 'אמא', והקשר התנתק. כששמעתי על מאות המחבלים הלב שלי נפל. הרכב שלהם נמצא מלא בדם. ביום שני קיבלנו את ההודעה שאושר נרצח, מיכאל עדיין היה בגדר נעדר. התפללנו שישוב אלינו, אבל ביום שישי באו והודיעו לי שגם הוא נרצח. מאז אין לי חיים".

מאותו יום עוסקת המשפחה בהנצחת זכרם. הם יצאו בפרויקט של דוכנים להנחת תפילין. רחל מספרת שהיא מתקשה למצוא נחמה, שמחת החיים שהיתה בבית, המוזיקה ששמעו בו - הכל נגמר. "היו להם אלפי חברים, הם הכירו את כולם, וכולם ידעו מי הם התאומים מיכאל ואושר. הם ידעו לעשות שמח, אנשים אהבו אותם בגלל החיוך והחיבוק שלהם - תמיד העניקו לכולם המון אהבה".