המלחמה של ג'וזף: "המדינה שבה גדלתי לקחה צד אנטישמי, ועכשיו אני לא יכול לטוס למשפחה שלי"

לג'וזף יש חלום. לבקר את אמו ואחיו בדרום אפריקה שבה גדל ולהביא אותם לישראל. כבר שמונה שנים הוא לא ראה אותם, מאז עזב את יוהנסבורג ועלה לישראל לבדו כדי להתגייס. שמונה שנים של געגוע, שבהן ניסה לחסוך מספיק כסף לנסיעה ולעבור משוכות ביורוקרטיות. אבל מאז תחילת המלחמה הוא יודע ששערי המדינה שבה גדל סגורים בפניו, רק משום ששירת בצבא הישראלי.

"הרשויות בדרום אפריקה הודיעו שיעצרו כל מי שיש לו דרכון דרום־אפריקני ושירת בצבא הישראלי, בחשד לביצוע פשעים בינלאומיים", הוא אומר בסערת רגשות. "גם אם לא יוכיחו כלום, אני יודע שיעצרו אותי ברגע שאנחת שם. אז עכשיו אני בכלל לא יכול לטוס למשפחה שלי. והעובדה שהמדינה שבה גדלתי לקחה צד מאוד אנטישמי מאוד מאכזבת".

הוא בן 27, נולד וגדל בשכונת מצוקה ביוהנסבורג. בן אמצעי במשפחה ובה שלושה ילדים, אביו נפטר כשהיה צעיר והוא גדל בפנימיות מאז היה בן 8. עד עכשיו הוא בטוח שהקשיים שחווה כילד בשכונת מצוקה הם שהכינו אותו להתגייס לצבא הישראלי. אותם קשיים ואימונים, הוא אומר, הם שגם הביאו אותו בבוקר 7 באוקטובר לקחת את האקדח ותיק חובש ולעלות על האופנוע כדי להילחם במחבלים בדרום.

"גדלתי בשכונה קשוחה, שמי שגדל בה הלך או לסמים או לכלא. הקהילה היהודית חיבקה אותי, ולכן היה לי ברור שאני רוצה לעלות לישראל כדי להתגייס לצבא ולתרום".

למד לאהוב את המדינה

עגיל קטן מעטר את אוזנו, ועד לאחרונה היתה מונחת על צווארו שרשרת מגן דוד גדולה. דווקא אחרי שיצא מהלחימה בעזה איבד את השרשרת. הוא מדבר עברית טובה, אבל עדיין מסתדר טוב יותר באנגלית. לאורך ילדותו בדרום אפריקה הוא נתמך בידי הקהילה היהודית ביוהנסבורג. שם גם למד על ארץ ישראל ולמד לאהוב את המדינה. לא זו שגדל בה, אלא זו שערכיה זורמים בעורקיו.

ביולי 2016 הוא עלה ארצה. זוכר שזה היה יום חם, "חום כזה שאפילו לא הרגשתי בדרום אפריקה". כשנה לאחר מכן התגייס, עבר טירונות של חודשיים בבסיס מחו"ה אלון, ולאחר מכן שירת בצנחנים. "המסלול היה קשה קשה־קשה, אבל אני רציתי את האקשן. היה לי קשה להכיר את כל ההתנהלות בארץ, אבל אני אוהב את המדינה. בעיקר את החומוס ואת בירה גולדסטאר". 

במהלך השירות הצבאי עבר בין דירות. בתחילה התגורר בשדרות, וכחייל בודד אומץ על ידי איציק ויפעת זוהר וילדיהם איתי, דין ודרור מקיבוץ ארז. "בהתחלה היה לי קשה להיפתח אליהם, אבל הם היו ממש מקסימים אלי. הייתי מגיע אליהם לשבתות, בחגים ובכל מיני אירועים, והצלחנו ליצור קשר מאוד קרוב. יפעת מכינה אוכל ממש טעים, היא הכירה לי את האוכל המרוקאי. היא תמיד היתה נותנת לי חיבוק של אמא, שנתן לי הרגשה טובה. עובדה ששבע שנים אחרי שהכרנו אני עדיין בקשר מעולה איתם".

בסוף 2019 ג'וזף השתחרר מהצבא ועבר לגור במרכז. כאן הוא גר גם כיום, עם הכלבה ג'קי שאותה אימץ אחרי שמצא אותה במהלך השירות בשטחים. הוא רצה לבנות כאן את עתידו, ניסה להתקבל ללימודי תזונה וכושר גופני תוך כדי עבודות מזדמנות באבטחה ושירות מילואים פעיל. אבל בשנה שעברה עבר תאונת דרכים קשה, שגרמה להפסקת עבודתו. אחרי שלא התקבל ללימודים, הוא החליט לעזוב. "הבנתי בכאב שהחיים כאן הם לא בשבילי. קיבלתי עבודה טובה בחו"ל, במכירות, כבר מכרתי את כל הציוד שלי בארץ ותכננתי לעזוב אחרי החגים בישראל. אחרי 7 באוקטובר כל התוכניות שלי השתנו".

דמיון הפך למציאות

הזיכרונות מאותו היום לא קלים לו. ריח העשן, המראות הקשים, ההיתקלות פנים אל פנים עם מחבל שממנו הצליח לברוח, לא עוזבים אותו. הוא משמיע את רצף ההודעות בינו לבין יפעת, שבהן היא משתפת אותו בפחד מהאירועים, וגם בדאגה לו.

הוא היה אצלה, בקיבוץ ארז, ערב לפני הטבח. "תמיד שמרתי עם משפחת זוהר על קשר טוב, כל כמה שבועות הייתי נוסע לבקר אותם", הוא נרגש, "והיה כיף אצלם באותו יום שישי. הם הזמינו אותי לישון אצלם, אבל הייתי צריך לדאוג לכלבה ורציתי להשלים עוד כמה דברים בבית. אז יצאתי מהבית שלהם בערך ב־11 וחצי בלילה.

"אני זוכר שעצרתי לרגע בדרך, הסתכלתי על הגזרה, וכל השטח היה נראה לי מוזר. הרי אני מכיר את האזור, שירתי שם כשבנו את החומה. פתאום התחלתי לחשוב מה אני עושה אם באים עכשיו מחבלים. ממש דמיינתי לעצמי איך אני נלחם במחבלים עם הנשק האישי שלי, קיוויתי שזה לא באמת יקרה".

ב־6:30 בבוקר הוא התעורר למשמע אזעקה. כשפתח את הרשתות החברתיות, נדהם למראה הזוועות. "חברים מהמילואים התחילו לכתוב שהם יורדים לדרום, והבנתי שאני לא יכול לשבת בבית כשקורה דבר כזה. המשפחה המאמצת שלי אמרה לי לא להגיע, אבל לי היה חשוב. הרי עליתי לארץ כדי להילחם.

"שמתי אוכל לכלב שלי ליומיים, למקרה שאני לא חוזר. נסעתי לכיוון דרום עם האופנוע, אקדח אישי, מחסנית רזרבית ועם תיק חובש שיש לי מקורס חובשים באיחוד הצלה. רציתי בהתחלה להגיע לקיבוץ ארז, כדי להציל את המשפחה המאמצת שלי. אבל כשהבנתי מה קורה, שיניתי את הכיוון ונסעתי לשדרות, איפה שהיו הרבה מחבלים.

"ראיתי עשן שעולה מבתים שרופים וגופות ושמעתי קולות של ירי מסביב", קולו נחלש, "הסתובבתי שם עם נשק אישי, חולצה של צנחנים ובלי אפוד מגן. כיום כשאני חושב על זה, אני מבין כמה שזה היה מסוכן. אבל אז אמרתי לעצמי שבאתי לארץ כדי להילחם, אז אלחם עד הסוף. כשנתקלנו במחבל, הייתי בטוח שאני עומד לחטוף כדור, או שהולכים לזרוק עלי רימון. ואני רק עם נשק אישי, אין לי הרבה מה לעשות. אבל הצלחנו לצאת בחיים".

הוא נלחם במחבלים פנים אל פנים. נשאר בדרום עד רדת החשיכה, אז הגיע צו המילואים לאוגדה 99 של הצנחנים. הוא ביקש מאחותו הגדולה, שעברה לכאן כשנה אחריו, לדאוג לכלב, והתגייס. התחיל את הפעילות עם האוגדה באיו"ש, ובדצמבר נכנס לרצועה. במשך שלושה חודשים היה בשירות מילואים פעיל.

בני משפחת זוהר, שדאגו לו, פונו עם בני הקיבוץ למלונות, והיום קיבלו דיור בקריית גת עם מפוני נחל עוז. ג'וזף, שהשתחרר רק לאחרונה מהמילואים, הבין שוב שהוא רוצה לבנות את עתידו בישראל. "הבנתי שאם נלחמתי כדי להגיע לכאן, כאן אני צריך להישאר. תקראי לי פרייר, אני הייתי חוזר לעשות זאת שוב".

אחרי השחרור התחיל לעבוד בבית החולים השיקומי רעות בתל אביב, כאחראי משמרת בביטחון. אותו בית חולים שאליו הגיעו גם נפגעים מהלחימה ומ־7 באוקטובר.

"אני יודע שיכולתי למות גם ב־7 באוקטובר וגם במהלך שירות המילואים, אבל מישהו שומר עלי. נהרגו שם חיילים של הימ"מ ושל הסיירות, ואני יצאתי בחיים עם אקדח אישי ומחסנית אחת. לכן הבנתי שאני צריך להישאר כאן. ואני מנסה להיות בן אדם טוב יותר גם בשביל המטופלים ברעות כי זה מקום של שלום. לא רק בין קבוצות של אנשים, כי הרי בבתי חולים יש דו־קיום בין בני כל הדתות. אבל כשאתה רואה איזו דרך ארוכה אנשים עוברים כדי להשתקם כאן, אתה מקבל פרופורציות אחרות לחיים ולמדינה הזו. ואני יודע שעשיתי הרבה כדי להילחם על המדינה הזו, כי זו המדינה היחידה שיש לנו".