מאיפה בא למילואימניק הזה הרעיון המשוגע לבטא מחאה פוליטית בתוך המסגרת הצבאית? לגרור את הצבא להפגנה. אני שובר את הראש. לקחת שלטים פוליטיים הנושאים את הכיתוב "גם אותי שחררו בלי להכריע", לתלות אותם על רכבים צבאיים ולצאת בשיירה מבסיס צאלים. צה"ל פתח בחקירה והשעה מיידית לחצי שנה. לחבריו, שסייעו או השתתפו, נרשמה הערה פיקודית. פרקליט צבאי במילואים כתב באחד מאתרי החדשות: "על צה"ל והדרג המדיני לפעול מייד לקביעת גבול ברור, ללא עוררין וביד קשה, כדי לגדוע את נושא המחאה בתוככי השירות הצבאי, לבל יביא הדבר להשמדת ערכה של החברה בישראל ושל צה"ל, כצבא העם". דברים כדורבנות.
מה שבטוח, המילואימניק הזה לא קיבל שום הנחה ושום ליטוף. שום כתב צבאי לא פרץ בהיסטריה לשידור ואמר "צריך להקשיב לקולות שבאים מהשטח", ושום פרשן ביטחוני לא פסק ש"כדאי שהדרג המדיני יפנים את תחושת המשבר המתפתח, לפני שנישאר בלי מילואימניקים". שום ביטחוניסט לשעבר לא התייצב באולפן והפציר להתחשב ברגשי הלב של הלוחם, שחש שהמדינה הפרה את החוזה מולו.
ולמה שיעשו ככה? האיש איים שיסרב להתייצב ביום פקודה? לא. הוא עלה לשידור בגלי צה"ל ואמר: "אין ברירה אלא לסכן את הכשירות"? גם לא. הוא העמיד דוכנים בכיכרות הערים והזמין את כולם להגיע ולחתום בהמוניהם על הצהרת אי־התנדבות? לא. הוא ניסח עצומות סרבנות, פיזר בין חבריו ליחידה ואז דאג להעביר לכלי התקשורת? הוא הגיע למסה קריטית של מאיימים בסרבנות, עד שפורום המטכ"ל מתכנס לדון בנזקים לכשירות? לא, לא ולא.
הטובים לקפלן
ואם הווטאבאוטיזם הזה נשמע לכם מוכר, זה רק מפני שהוא לעוס לעייפה. וההקבלה בין הסלחנות המופלגת למאיימים בסרבנות בקפלן לבין חרון האף מול מחאת המילואימניק מצאלים, לא נועדה לתבוע יחס זהה. היא נועדה רק להצביע על כך שהסוסים כבר ברחו מהאורווה.
רק לפני כמה חודשים, בעקבות מה שנתפס כאיזה לחץ גדול מלמטה שאיש לא טרח להרגיע, יצאה הפרקליטות הצבאית בהבהרה שמותר לחיילים להשתתף בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית. בלי מדים, ברור, אבל מותר. כאילו מדובר באיזה תנאי ת"ש שהכרחי לספק לחיילים. בעצם הוצאת ההודעה, הובלעה לא רק ההנחה שרבים מאוד מהם מייחלים לצאת להפגין, אלא שהמערכת סובלנית ואמפתית לדחף המחאתי שפושה בקרב החיילים, ואולי אפילו רואה אותו בעין יפה.
אולי גם צריך לזכור איך לשעברים של הצמרת הצבאית בדרגות הגבוהות ביותר גדשו את הכיכרות, התארחו באולפנים, נאמו על הגשרים והעבירו מסר ברור: לצבא, כמוסד חברתי, יש חלק מרכזי בהובלת ההתנגדות לרפורמה. היו מי שדמיינו מרד קולונלים חוקתי והסבירו איך ביום הדין יצטרכו אלופי המטכ"ל לקחת את הפיקוד ולנהל את המדינה, או לכל הפחות להפסיק לציית לממשלה כליל.
ובכל האווירה הזו תעשיית הסרבנות קיבלה דחיפה מורלית מאלופים לשעבר, שחתמו על עצומה שבה גיבו "באופן מלא את הלוחמים והלוחמות שהחליטו לעשות מעשה ולהשעות את התנדבותם לשירות במילואים". האם אפשר היה להיות חייל, לוחם, קצין, מפקד, בתקופה הזו, מבלי להפנים שצה"ל הרחיב את תפקידיו החברתיים, ומעתה הוא משמש שומר סף של הדמוקרטיה ומנוף לחץ על הממשלה? שחלק מחובתו הלא־כתובה היא להיכנס מתחת לאלונקת המאבק? האם היה צריך מישהו לחשוש מאיזה עונש כבד שיושת עליו אם יגייס את דרגתו, את שיוכו הצבאי, את מעמדו כמשרת בסדיר, בקבע ובמילואים, לטובת המחאה? להפך, הוא יכול היה לצפות לטפיחה אדירה על השכם ולהוקרה תקשורתית וחברתית מקיר לקיר.
ולא רק בכירי הצבא. גם ראשי מוסד ושב"כ לשעבר חתמו על הצהרת התמיכה באי־התנדבות, וגם הם גדשו את הכיכרות, את האולפנים ואת ההפגנות. "במשבר חוקתי נהיה בצד הנכון", רמז אז ראש המוסד לפי דיווחים, ועוד בכינוס מיוחד של אנשי הארגון בנושא המחאה. קצת קודם לכן הוא אף הודיע, בדיוק כמו הפרקליטות הצבאית, שלאנשי הארגון, למעט הבכירים, מותר להשתתף בהפגנות ובמחאה.
היד הנעלמה
האם זה משנה בכלל אם מישהו מראשי המחאה פגש או לא פגש את אחד מבכירי מערכת הביטחון? האם לא ברור שגם בלי פגישות, זו תחילתה של ידידות מופלאה? היחסים הסימביוטיים, הדביקים, בין מובילי המחאה לבין הצמרת הביטחונית לדורותיה היו חלק מתצוגת התכלית השבועית של כוח קפלן. זה כבר הרבה מעבר לנזק שנוצר בעקבות הנרמול ההרסני של הסרבנות; הפגיעה העמוקה היתה הפוליטיזציה האיומה של מערכת הביטחון כולה, וסימונה של האליטה הצבאית והביטחונית בישראל כשחקן פוליטי. והגרוע מכל, באמת־באמת הגרוע מכל: הפיכת המחאה למעין משימה קדושה לא כתובה; יד נעלמה שטופחת על שכמו של לוחם המתגייס למאבק בממשלה ומעניקה לו את "אות המערכה על הדמוקרטיה". ועכשיו צמרת הצבא והפרשנות הביטחונית עומדת המומה, משתוממת מול מחאת הג'יפ, ולא מאמינה: איך זה שחייל אחד מעז?
מילא ששכחו, או מעולם לא ספרו, את המוני הלוחמים, בסדיר ובמילואים, שפשוט לא הזדהו עם הפגנות קפלן, ושלא התייצבו להצדיע לפקודת היום של אהוד ברק, יאיר גולן, משה יעלון, עמוס ידלין, דן חלוץ, וכל היתר. באופן מדהים, באמת מדהים, הלוחמים האלה שומרים על איפוק גם עכשיו, למרות שזה התור שלהם לתסוס, להתרעם, למחות. אכן, לא בסדר לתלות שלט מחאה על האמר צבאי. אבל ייאמר לזכותם: הם קודם התייצבו, ורק אחר כך, אם בכלל, דיברו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו