דוד שלי חטוף בעזה - ומבקשים ממני לשבת בשקט

זה יותר מחודשיים אני פוקד את משכן הכנסת באופן קבוע בימי שני, יום הפעילות של הוועדות השונות. כל הנציגים מגיעים ונותנים את אותו הנאום, תמיד מקבלים אותנו בסבר פנים יפות, וכולם מלאי אמפתיה כלפינו.

בשבוע שעבר עברנו את יומה ה-100 של המלחמה, ואנשים מתחילים לאבד תקווה. זה מאוד סימבולי. הסבלנות כבר מזמן הלכה לאיבוד, אבל הרגשנו שיש איזושהי עליית מדרגה כי המצב הבלתי אפשרי הזה מתחיל לצערנו להתנרמל. מתחילים לדבר על נושאים אחרים, לצוף הרבה סיפורי גבורה וגם של שכול שתופסים את המקום של החטופים.

אבל החטופים זה לא שכול, זה אנשים שצריך להציל אותם כעת. אנחנו מרגישים שיש נגדנו מתקפה, שמבקשים מאיתנו שנשב בשקט, שניתן לכוחות שמעלינו לעבוד ולא נציק. תמי ארד אמרה לנו במפורש: "אל תהיו נחמדים. אם תהיו נחמדים לא יקרה כלום".

לצערנו, במהלך 100 ימים היינו נחמדים ולא הלכנו נגד הממשלה, אבל הממשלה הזאת מפקירה את החטופים ואין לי דרך אחרת לקרוא לזה. בהתחלה שכנעו אותנו שכדי להביא אותם צריך תמרון צבאי, אבל הגיעה רק חטופה אחת, אורי מגידיש, והשאר חזרו בארונות.

אי אפשר לתמרן עם כל כך הרבה גדודים בשטח צפוף כשמוחזקים שם חטופים, אלא אם השתלטו על המדינה דעה או סט של ערכים בסגנון "נוהל חניבעל", שמשמעותם – אם החטופים כבר מתים לא ניזהר, ואם הם נעלמים נעלמה הבעיה כי מי שמת הוא לא בעיה.

ערכים מעוותים

אנחנו מרגישים שבפעילות צה"ל יש סיכון ממשי של החיילים, התינוקות, הילדים, הדוד שלי. הדבר שהכי מפחיד הוא סט הערכים המעוות של אלה שמוכנים להקריב את בניהם. יש כאן איבוד דרך אמיתי ואי־הבנת הערך האנושי שמחזיק את כולנו כחברה.

אין צורך להעצים את ערך הנקמה. קריאות הנקם בציבוריות הישראלית הולכות וגוברות, אך אין להן מקום. עלינו לפעול להצלת חיים בלבד. אם אתה מוריד פצצות על אזור שבו נמצא דוד שלי - אתה מסכן אותו. אם החטופים לא חוזרים - אין טעם למדינת ישראל, אין המשך קיום לחברה הישראלית, אין ערך למלחמות שהיו פה עד שבעה באוקטובר.

עם ישראל חזה היום בהתפרצות זעם של משפחות החטופים בוועדת הכספים של הכנסת – המקרים הקשים היו אבות של חטופים. גם אני חש חוסר נעימות לדבר איתם על הגיהינום שהם עוברים יום־יום. לא יעזרו כל החיבוקים שאנחנו מקבלים מנבחרי הציבור וראשי המדינה, אם יקירינו לא חוזרים.

לא אנוח לרגע עד שאחרון החטופים יחזור הביתה. סט הערכים שעליו חונכתי וגדלתי הוא הומני ואנושי. הדעות הפוליטיות או השיוך האתני שאליו השתייכו החטופים לא מעניינים אותי – כולם ישראלים.

על חמץ פירקו כאן ממשלה, ועל אזרחים ישראלים שכלואים בעזה לא. אנשים מסביב השפילו מבט אחרי האמירה הקשה הזו - ובצדק. כבר 108 ימים שיקירינו נמצאים במנהרות, ללא אוורור ואור יום. מדינת ישראל מקבלת ציון אפס.

הייאוש ניכר בין אנשי המטה והתומכים הרבים שמקיפים אותנו. מפחיד לחשוב שאנשים עלולים לעשות מעשים קיצוניים כדי למשוך תשומת לב. חלקנו נעזרים בטיפולים כאלה ואחרים, חלקנו בתרופות כדי לשרוד. כל רגע שאני לא מקדיש עבור החטופים ועבור דוד שלי, מעביר בי תחושה קשה כאילו ילדיי נועצים בי מבט ואומרים: ככה אתה עוזר לדוד שלך? אנשים מיואשים שלקחו להם את הדבר היקר שלהם - המשפחה - מה יותר חשוב ממנה?

הכותב הוא הוא אחיינו של אברהם מונדר (78) המוחזק בשבי חמאס מאז 7.10, לאחר שנחטף עם אשתו רותי, בתה קרן והנכד אוהד - ששוחררו מאז.