למשך זמן קצר הם חזרו להיות קהילה: בסוף השבוע התכנסו חברי הקיבוץ לחגוג 81 שנה להקמת מנרה. האוכל הוגש, המוזיקה נוגנה, הפערים הושלמו עם מי שמיעטו להיפגש מאז עזבו את הבית.
ארגון לקט ישראל, שמאמץ את הקיבוץ, סייע בארגון האירוע. הילדים התרוצצו בחדר האוכל, ועמדות משחקי מחשב הוקמו במיוחד. המיקום - חדר האוכל של קיבוץ אלונים. הוחלט כך מטעמי נוחות, כדי שהמיקום יהיה קרוב למי שהתפנו למרכז ולמי שנשארו בטבריה או שכרו דירות במקומות אחרים בצפון. שלושה רבעים מ־280 חברי קיבוץ מנרה התפזרו בכל הארץ, ורק רבע נשארו בבתי המלון.
עד לפני עשור הקיבוץ כמעט התפרק. משפחות צעירות לא חזרו, חברים חדשים לא הגיעו והשיקום היה קשה. אפילו מערכות החינוך לא פעלו. היום יש בקיבוץ הרחבה ומנסים לקלוט משפחות חדשות. כעת המצב הביטחוני החדש יקשה את קליטתם. "הסיכוי שנפתח את מערכות החינוך ב־1 בספטמבר במנרה נמוך מאוד", אומר מנהל הקהילה, יוחאי וולפין. בחודשיים האחרונים הוא מנסה לקדם בית זמני לקיבוץ הקטן שעל גבול לבנון. היעד: קיבוץ גדות בעמק החולה שבגליל העליון.
תשתיות הקיבוץ נפגעו קשות. רבים מהבתים נפגעו ושיחת החברים עוסקת במצב הביטחוני ובמצב שנוצר. "זאת רק השכונה הדרומית שספגה את מרבית הפגיעות?" שאלה אחת התושבות, "חוץ מבית אחד. 60 אחוזים מהקיבוץ הרוסים", אומר לה אחר.
במנרה נשארו רק שלושה חברים שאינם בכיתת הכוננות. אחד מהם הוא מוטי שי שמסרב להתפנות. הוא ממשיך לגור בביתו, ובכל יום נוסע לעבודה במועצה האזורית. התנאים קשים, אבל הוא לא מוותר. "חדר השינה נפגע מהדף. עברתי לישון בחדר אחר. החלונות נשברו, הדלתות נעקרו, הגג נפגע. אבל בית לא עוזבים. לא מסתובבים בקיבוץ, יש כל הזמן התרעות. אולי אנחנו מפחדים יותר מדי". רוב החברים לא חזרו לקיבוץ מאז עזבו, וחלקים מהקיבוץ הוכרזו שטח צבאי סגור.
אין אוזן קשבת
יותר מארבעה טילי נ"ט פגעו בביתו של אהוד רובינפלד. בכל שבוע הוא מגיע למשרד במנרה, לוקח מסמכים ועובד קצת משם. את הבית החדש קבע בזכרון יעקב. "ייקח בערך שנתיים לשקם את הקיבוץ. יצטרכו להרוס הכל. אנחנו לא יודעים איפה ניזוקו התשתיות, בשביל זה צריך להוציא את התושבים". רובינפלד הוא מנהל ביטוח ויועץ סיכונים. "אני 60 שנה במנרה", הוא אומר, "מהיום הראשון אמרתי שזאת טעות. הילדים והאימהות צריכים להתפנות, אבל הגברים לא עוזבים. צריך לשמור על הבית".
במנרה יש שמעריכים באופטימיות שהשיקום יימשך כשנה וחצי מסיום המלחמה. בקיבוץ רוצים להישאר יחד כקהילה, אך החשש הוא שביום אחד המדינה תחליט שאפשר לחזור, ורק חלק יוכלו לחזור לבתיהם. וולפין מנסה כבר חודשיים לקדם את האיחוד של חברי הקיבוץ, אבל אין לו אוזן קשבת.
"המדינה החליטה לעבוד בהיבט הביטחוני מהדרום לצפון. את אותה החלטה הם קיבלו גם בהיבט האזרחי. אני לא מקבל תשובות, המדינה לא איתי באירוע. הצבתי לעצמי יעד לחבר את הקהילה מחדש ביוני, כי את שנת הלימודים הזאת הפסדנו", הוא אומר. "צריך הרבה אומץ להחזיר ילדים למנרה", אומר רובינפלד, "טילי הקורנט זה משהו שלא הכרנו, זה פחד מוות. הייתי בבית כשטיל נפל במפעל. לא הספקתי לזוז מטר. זו לא קטיושה".
"אני לא אקח צ'אנס על המשפחה", אומר אחד התושבים. הוא מדבר עם חברו על המחדל הגדול בדרום. הם מנסים להבין מה היה קורה לו היה מתרחש בצפון. ב־7 באוקטובר היו במנרה שישה כלי נשק. "גם שתי פלוגות לא היו עוצרות את חיזבאללה", אומר חברו. תושב הקיבוץ, זאבי ויזניצר, מזהיר: "המדינה צריכה להבין שהיא חייבת לחזק אותנו. אם כולנו נהיה יחד, רוב הסיכוי שיחזרו - זה אינטרס של המדינה. אם אין מנרה, הלכה המדינה".
לשמור על שפיות
עמרי גולן נשמע החלטי: "עד סוף שנת הלימודים לא נחזור. נראה מה יהיה המצב בקיץ ונחליט. נחזור במצב שיגרום לנו להרגיש בטוח. מהו? אני באמת לא יודע. לא עסקנו בזה. כדי לשמור על השפיות התרכזנו בלייצב את החיים במקום אחר". בה בעת, ראש המועצה האזורית הגליל העליון, גיורא זלץ, אומר כי "צריך לכוון שבתוך חצי שנה נוכל לחזור. מבחינתי ברגע שאפשר חוזרים הביתה, נשקם את הקיבוץ תוך כדי".
מנגד, ניצבת מציאות מטרידה. במחקר של מכללת תל־חי, שנערך בקרב 2,000 תושבים בצפון, מחציתם פונו מבתיהם. לפי ממצאיו, 40 אחוזים מהמפונים לא מתכננים לחזור לגור באזור, אלא אם כן יוסר האיום מצפון.
"המחקר ממחיש שאין בכוונת תושבי הגליל המזרחי לשוב עד להשגת ביטחון מוחלט באזור", אומר בני בן־מובחר, ראש המועצה האזורית מבואות החרמון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו