"אם לא נחזור הביתה - חמאס ניצח"

משפחת חתואל:

סיון (31), סגנית מנהלת אדמיניסטרטיבית במרפאת קופ"ח כללית בשדרות; נוריאל (31), עובד במפעל "פולימרים" אשקלון; לביא (5.5); ארי (2.5)

לפני כשלוש שנים, כשהיתה בהיריון עם ארי, מיהרה סיון חתואל לממ"ד בביתה, אולם בדרכה נפלה ושברה את הכתף. היא עברה שיקום ארוך ובשנה האחרונה הרגישה שהיא סוף־סוף חוזרת לעצמה. אלא שאז אירע הטבח בשבת השחורה ב־7 באוקטובר.

"היינו עם הילדים ואמא שלי בממ"ד כשהשכן מדירת הגן הודיע שהמחבלים עם הטנדר הלבן נמצאים ליד הבניין", היא חוזרת לרגעי האימה. "השכן ניתק את המעלית ועלה לקומה התשיעית. הדירה שלנו נמצאת בקומה השנייה ושמענו את המחבלים עולים במדרגות. הם דיברו ערבית וירו לכל עבר.

"שמעתי צרור ליד החלון של הממ"ד כשהם ירו לעבר בתים לידנו. שמעתי מישהי צועקת 'ירו בי, ירו בי', ואז נקישה על הדלת. ארי בכה, ולביא אמר לו להיות בשקט, אחרת יהרגו אותנו. זו חרדה שאי אפשר לתאר. קראתי תהילים כי האמנתי שהכל תכף נגמר ואין מי שיעזור. בדרך נס המחבלים לא ירו על הדלת שלנו או פרצו פנימה".

אחרי 24 שעות יצאו בני משפחת חתואל מהממ"ד. הם עזבו לקרוביהם באשקלון ומשם פונו למלון. "בימים הראשונים לא היה מענה רפואי, ואנשים פנו אלי ושאלו מה לעשות, כי הכירו אותי משדרות. קישרתי ביניהם לבין הרופאים. זה עשה לי טוב כי הייתי עסוקה איתם ולא עם החרדות.

"אחרי שבוע פתחו במלון סניף של קופת חולים כללית והעבירו לכאן, כולל העובדים. שיגעתי את ההנהלה עד שצירפו אותי כאן כעובדת מן המניין. היום אני דואגת גם לתורים של תושבי קריית שמונה, ואנחנו נותנים מענה גם ללקוחות של קופות חולים אחרות". 

היכן המעבר פגע בך הכי הרבה?

"בנפש נעקרתי מהבית שלי, למרות שזה היה לטובתי. אולי יסיימו עכשיו עם כל הטילים והאזעקות. לביא חושש לחזור לשדרות, וגם אני, אבל אם לא נחזור זה אומר שחמאס ניצחו. יש לי תקווה שהמדינה תשקם את העיר ושהיא תחזור להיות מלאת חיים ויפה".

משפחות שמעוניינות לשתף את סיפורן ב"ישראל היום" יכולות לפנות למייל TalA@IsraelHayom.co.il