"יש לי סיכוי להינצל, אני יודע | אני אוכל להתעורר, להתפכח | אני אוכל עוד לדבר באהבה, על עצמי ועל העיר ועל אישה", כך שר אתמול אביתר בנאי בפני משפחות החטופים מ"דור צעיר" של קיבוץ כפר עזה - שכונה שהצחוק, השמחה והמוזיקה נשמעו בה בהרמוניה עד אותה שבת.
מאז, הכל עצוב והכל לא כרגיל עבורם. ואם אפשר היה להסיר את תגי השם של אנשי התקשורת, הפעילים ממטה החטופים ובני המשפחות, היה ניתן לזהות בעיניהם אצל מי השגרה אולי חזרה ואצל מי אולי לא תחזור לעולם. וזאת היתה מטרת ביקורם אתמול שם, היכן שהכל החל. לקראת יום ה־100 לחטיפה, הם התייצבו כדי לזעוק ולדרוש חזרה מיידית של קרוביהם.
"אנחנו מציינים היום שלושה חודשים מאותה שבת שחורה", פתחה ימית אשכנזי, אחותה של דורון שטיינברכר החטופה. "אני מסתכלת על הזוועות בכניסה לבית של 'דודו', אחותי הקטנה, והדבר היחיד שאני חושבת עליו הוא ההתכתבות האחרונה איתה: 'אני מפחדת, שמתי כורסה ומקרר, מקווה שזה יספיק. איפה כיתת הכוננות? איפה צה"ל? אני מקווה שמישהו יבוא, בינתיים זה נשמע שהם עושים מה שהם רוצים'.
"אני רוצה שתדעי שאנחנו עושים הכל כדי להחזיר אותך אלינו, להציל אותך מהמרצחים שמחזיקים בך. מראים לכולם בעולם את התמונה היפה שלך. אני פונה אליכם, גופי התקשורת - דברו עליהם, ספרו את סיפורם, אל תיתנו לחטופים להפוך לנושא של 2023, אל תזניחו אותם".
עידן ברמן התייצב מול ביתו של גלי ברמן, שנחטף יחד עם אחיו התאום זיו, ואמר: "גרתי פה לפני שנתיים, היה פה כיף, היתה פה אווירה טובה ורגועה של חברים. לא צריך לעצום את העיניים כדי לדמיין מה היה פה ביום־יום עד לאותו יום. זה מצב שאני לא מאחל לאף אחד.
"אנחנו דורשים שכולם יהיו פה בחזרה כמה שיותר מהר. זאת החובה של המדינה ושל הממשלה, שלא היתה פה באותו יום והפקירה אותנו. זו החובה שלהם לתת את הדין ולהחזיר את כולם עכשיו".
לירן, האח הבכור של עידן, התייצב ליד ביתו של זיו, התאום השני: "93 ימים שהאחים הקטנים שלי חטופים בעזה. כמות לא נתפסת של ימים. אנחנו, השורדים, לא מצליחים ולא רוצים לדמיין מה עובר עליהם במנהרות של חמאס. האם הם ביחד? האם הם אוכלים או ישנים?
"לא היו לנו הרבה תקוות, אחרי שראינו את השואה שעברה על העוטף, ובמיוחד על שכונת הדור הצעיר בכפר עזה. אחרי שהיינו מוכנים לגרוע מכל, אחרי עשרה ימים, הגיעו הקצינים וסיפרו לנו שגלי וזיו חטופים. באופן מוזר וכל כך אבסורדי, שמחנו שהם לפחות בחיים, אבל מאז עברו כל כך הרבה ימים, יום רודף יום, וזה מרגיש כמו סיוט אחד גדול".
"להחזיר אותם, כולם"
בקצה הרחוב ניצב עץ תפוזים גדול ויפה. הפירות נוצצים, כאילו מבקשים להיקטף בשיא העונה, ועל הארץ מאות תפוזים רקובים, כאילו נשכחו. בכל יום שחולף, מצבם לא הופך טוב יותר, כפרפרזה ל־133 החטופים הנמקים במנהרות, ואיתם גם הנפש של בני משפחותיהם. האחרונים עושים ככל שביכולתם, ובטוחים שגם צה"ל עושה הכל, אבל גם להם מתחילים להיגמר הכוחות.
מי שבאה לעזרתם היא חן אלמוג־גולדשטיין שנחטפה ושוחררה, וכעת התייצבה בכוחות לא מוסברים, כדי לעזור אף היא במאבק. "איבדתי כאן את בעלי נדב בניסיון להגן עלינו, ואת בתי ים", אמרה. "יש לי זיקה למקום הזה, מגולות הכותרת של כפר עזה. נדב ואני גרנו כאן בצעירותנו. גם ים, שהיתה חודשיים לפני שחרור, היתה עתידה לגור כאן.
"קשה ומסוכן שם מאוד, זה שדה קרב עם איום מבית ומחוץ. זה לא השקט שיש כאן. עזבנו אותם לפני שישה שבועות והיתה ציפייה שהם ישתחררו, זה לא קורה והזמן רק עובר. עזבנו אותם, חלקם פצועים פיזית ונפשית, ואני מאוד דואגת. הם לא מטופלים כמו שצריך. חייבים להחזיר אותם, כולם, הם בסיכון קיומי. שישה שבועות שלא חזר אף אחד, רק ארונות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו