צבי זמיר, ראש המוסד במלחמת יום הכיפורים, הלך לעולמו

האלוף במילואים צבי זמיר, מי שהיה ראש המוסד במהלך מלחמת יום הכיפורים, הלך היום (שלישי) לעולמו בגיל 98. זמיר נולד בלודז' שבפולין ובשנת לידתו, 1925, עלתה משפחתו - משפחת זרז'בסקי - לארץ.

המשפחה התיישבה בתל אביב, וזמיר התגייס לשירות בפלמ"ח ב-1942.הוא התקדם בסולם הדרגות ובמלחמת השחרור הקים את הגדוד השישי של הפלמ"ח, שהיה אחראי להגנה על שיירות האספקה שעלו לירושלים, תוך קרבות קשים מאוד עם כנופיות ערביות שחסמו את הדרך לעיר.

הגדוד של זמיר השתתף במבצעים דני, ההר וחורב. בהמשך התקדם זמיר בשורות צה"ל ובמהלך מבצע קדש פיקד על חטיבת כרמלי. ב-1961 הועלה זמיר לדרגת אלוף וב-1968 החליף את ראש המוסד הקודם, מאיר עמית. תקופת שירותו במוסד היתה סוערת מאוד וכללה גם את ההתמודדות עם טבח הספורטאים הישראלים במהלך אולימפיאדת מינכן והמרדף הגדול אחרי אנשי ארגון ספטמבר השחור שהיו אחראים לטבח.

מלחמת יום הכיפורים

זמיר היה מהמתריעים בשער לקראת מלחמת יום הכיפורים וטען לאורך השנה שקדמה למלחמה כי היא אפשרית, וזאת בניגוד לעמדת אמ"ן. כ-40 שעות לפני פרוץ המלחמה מסר מקור מודיעיני בכיר של "המוסד", אשרף מרואן, למפעילו מידע מפורש על כוונת מצרים לצאת למלחמה.

מרואן, שהיה חתנו של נשיא מצרים סאדאת, אף נפגש עם זמיר פחות מיממה לפני פרוץ המלחמה ונתן לו  מידע על השעה שבה היא תפרוץ, בשבת (הוא יום הכיפורים) בשעת ערב (בפועל פרצה המלחמה בשעה 2 בצהריים).

המפגש שכנע את זמיר כי המלחמה בפתח והוא מסר התרעה מפורשת לראש הממשלה גולדה מאיר, לשר הביטחון משה דיין, לרמטכ"ל דוד אלעזר ולגורמים נוספים. זו גם הסיבה שעם פרוץ המלחמה עלתה קרנו של זמיר מאוד, בניגוד למעמדו של ראש אמ"ן אלי זעירא, שהמודיעין תחתיו כשל בזיהוי המלחמה המתקרבת.

לאורך השנים הבאות זמיר האשים את זעירא בכשל המודיעיני לפני המלחמה. ב-2004 יצא זמיר בהאשמה חמורה שלפיה חשף זעירא את זהותו של המקור הבכיר ביותר של ישראל במצרים, ובכך גרם נזק חמור ליכולתה של ישראל לגייס סוכנים.

בתגובה הגיש זעירא ב-19 באפריל 2005 תביעת דיבה לבית המשפט בתל אביב נגד זמיר. השופט בדימוס תיאודור אור, שמונה לבורר בסוגיה זו, קיבל ב-2007 את גרסתו של זמיר. ביולי 2012 החליט היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק נגד זעירא, וזמיר מתח ביקורת פומבית על החלטה זו.

על הכישלון בהבנה שמלחמת יום הכיפורים עומדת להיפתח כתב זמיר בספרו "בעיניים פקוחות", כי "אנשים שעד פרוץ המלחמה התבצרו בעמדתם, שלפיה הסבירות למלחמה נמוכה, סירבו להקשיב לכל דעה או אפילו עובדה שסתרה הערכה זאת, דחקו בכוחנות כל עמדה חולקת, ולשם כך אף לא היססו להסתיר מידע חיוני מהקברניטים".

על חשיפת הסוכן אשרף מרואן על ידי אלי זעירא כתב: "החשיפה הזאת נגרמה במסגרת מסע מגמתי ומופקר של ראש אמ"ן לשעבר, שבמשך שנים עשה הכול כדי להפיץ כל מידע שיחזק את התזה שלפיה היה מרואן סוכן כפול שהטעה את ישראל. התיאוריה המופרכת הזאת נועדה להטיל את האחריות להפתעה המודיעינית על כתפי המוסד, שהפעיל את מרואן, ולנקות את מצפונם של אמ"ן והעומד בראשו, ששבו וטענו עד לערב 5 באוקטובר שלא תהיה מלחמה".

חייו האזרחיים

ב-1974 התמנה זמיר ליו"ר מועצת המנהלים של סולל בונה. בשנים 1976–1990 שימש זמיר מנכ"ל בתי זיקוק לנפט. בנוסף מונה במארס 1977 ליו"ר מועצת המנהלים של המכון למחקרי נפט וגיאופיזיקה. בשנים 1991–2000 היה יו"ר המכון הישראלי לנפט ואנרגיה.

ב-1995 מונה זמיר כחבר בוועדת שמגר, ועדת החקירה הממלכתית לחקר אירועי רצח ראש הממשלה יצחק רבין. בשנים 1994–1995 היה ממקימי תנועת "הדרך השלישית", אך פרש ממנה עם הפיכתה למפלגה. נמנה עם החותמים על מכתב האלופים בעד תוכנית ההתנתקות ב-2004.

זמיר התגורר בתל אביב, היה נשוי לרינה (לבית סדובסקי), שאותה הכיר בעת שירותם בפלמ"ח, עד למותה ב-2019. לשניים שלושה ילדים.

נשיא המדינה יצחק הרצוג ספד לו: "נשאתי אליו עיניים מילדותי, כמי ששירת לצדו של אבי והיה שכננו וחברנו. תנחומים למשפחתו ולכל אוהביו. יהי זכרו ברוך״.