שנת העטלף: 2023 החזירה אותנו לדברים פשוטים, לסדר עדיפויות ברור

השנה האזרחית שוקעת, ואת הרקוויאם שלה שר שאולי גרינגליק. האיש עם המזל הירוק (גרין־גליק) - איזה שם סמלי יש לבחור שמגיע לשיר במדי זית, כובש את השופטים ואת הקהל אבל מחליט לכבוש את עזה במקום. כלומר, אף אחד לא החליט לכבוש את עזה - אבל זה כבר סיפור אחר.

ביממה שבה התבשרה אומת הריאליטי והקודש שהמילואימניק בעל הקול השמימי נפל בקרב על הגנת המולדת, סרטון האודישן שבעמוד האינסטגרם שלו קיבל 2 מיליון צפיות. נדמה לי ש-20 מהן היו שלי, כי התקשיתי להפסיק את הרצף המהפנט הזה.

חוץ מהעובדה שזה תענוג להאזין לו - ואני מודה שלא הצלחתי לצפות בתוכנית מאז 7 באוקטובר - סרטון האודישן של סרן גרינגליק הוא קפסולה ישראלית שלא פוסחת על אף צליל.

שא את עיניך מעלה

חייל אלמוני שמגיע משדה קרב חשוך לאחר טבח מחריד ששייך לחלומות בלהה, מגיח לאולפן מואר עם שאיפה ממחוזות הפנטזיה - לייצג את ישראל באירוויזיון. הוא פוסע בנונשלנטיות ובנעליים גבוהות, נחלאווי שכלום לא יכול עליו, מחזיק מיקרופון ומספר שקל יותר במילואים מאשר בבית. 

למה? ברובד השטחי, הוא מֵשֹיח לפי תומו שבשטח מרעיפים עליהם בגדים, אוכל, מקדונלד'ס וטאבלטים, מתבדח שאפילו ביקש השתלת שיער בטורקיה, וכולם צוחקים.

חלקו השני של ההסבר שייך לרובד העמוק. שאולי דיבר על הפער שבין הנחת המשפחתית לבין ההכרח להתנתק ממנה ולשוב להילחם: "יצאתי הביתה להתרעננות, זה שובר אותך... פתאום לחזור ולשים וסט - זה לא קל".

ברשת נפוץ גם סרטון ביתי של המשפחה ליד הפסנתר בגיחה קצרה של שאולי הביתה, שרים שלמה ארצי על כוס יין, ואמא מחבקת את המילואימניק ובוכה. במלחמה הזאת משדרים את מותך ואת שירת חייך בלייב, לרע, לטוב ולמוטב.

לא ברור היכן על הרצף שבין המשפחה לקרב ממוקמים האולפן והחלום המוזיקלי, אבל נדמה שהאסקפיזם ש"הכוכב הבא" סיפק נעם לכל הצדדים, ובקפסולה הזאת מותר לפרגן לקרביים בזמן מלחמה ולצחוק על הקרביים־פחות (אסי היה שוטר צבאי, קרן הייתה תאורנית בלהקה צבאית, רן חימש מסוקי קרב, רותם סלע שירתה בחיל הים בקריה - וחלק בחרו בזכות השתיקה).

כל אחד מהמשתתפים צחק על עצמו, כמו קד קידה עמוקה בפני סגן גרינגליק.

קפסולה ישראלית

שאולי שר את "עטלף עיוור" של חנן בן ארי, לוקח אותו לעומקים שאפילו המבצע המקורי לא נגע בהם. "שאולי, אנחנו מאוד רוצים אותך איתנו", אמר אסי, וקרן פלס חידדה שתשמח לראות אותו מייצג את האומה באירוויזיון (האיחוד האירופי בטח גם היה שמח).

בקפסולה הישראלית הנולדת הזאת, שמקבלת עכשיו תוקף של צוואה, רואים אבא עם כיפה מברך זמר קירח בברכת כוהנים, ואחיות במכנסיים ואמא במטפחת מתפללות להצלחתו של הכוכב המגויס.

"אני אינני מי שהייתי, מי שהכרת

כמה שנים בזבזתי בלהיות כמעט"

כך שר בנה של האם שבוכה מפחד, מגאווה, משמחה על הפרגון של השופטים שמכירים בכישרון של הילד. בהלוויה ספדה לו אמו, רותי, מדריכת ההורים, ואמרה שבבת אחת הפכה לאם שכולה, ולאם שגאה בבחירות של הבן שלה, שעשה הכל בשלמות.

"ואת בוכה בפנים

אני רואה אותך נשרפת

את מסרבת להסכים

שזו לא סתם תקופה חולפת"

כשהוא שר את השורות הללו, מתחשק לשאול את הבמאי אם הוא הרגיש מראש, או רק תיווך לנו את מה שראה שם - אמא עם חושים מחודדים שלא ישנה כשהילדים שלה לא ישנים, אמא שדואגת שמא השעה האכזרית הזאת עלולה ליצור התנגשות בין הכישרון של הילד לבין החינוך והערכים שהנחילה לו. סדר העדיפויות של סרן שאולי היה ברור: "אני ישן וליבי ער", הוא שר.

ל"הכוכב הבא" בעונה הזאת יש תפקיד: היא הצליחה להנגיש מודל מאתגר לדור המסכים, שבעצמו מאתגר את המציאות המדומה.

שמור לך חלום קטן

"איזה טוב אתה", קראה לעברו קרן פלס, "אתה הישראלי היפה. אתה בנתינה, מרגיע אותי שמישהו כמוך לובש מדים", ושאר השופטים הוסיפו: "תמסור לחבר'ה מהיחידה שישמרו על עצמם ושאנחנו מחבקים אותם, ותודה על מה שאתם עושים".

לפני שהכריז על פרישה לצורכי מדינה, שאולי אמר למצלמה: "אנחנו חזקים ביחד, מאוחדים ביחד. נלך ונכבוש את אירופה". הסרן במילואים בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל כתב שתכנן את השנה הזאת אחרת. אך דרך כוכבו - וייפול.

שנת 2023, שכיתתה חרבות וחידדה אמיתות, החזירה אותנו לדברים פשוטים, לסדרי עדיפויות ברורים. ככה זה במלחמה קיומית, כנראה.

אנחנו הולכים ונזכרים שמותר להגיד שיש טוב בעולם ויש רע, שיש אור ויש חושך. שיש אמת מוחלטת. שיש צדק. אבל בצפון רואים מהיום הראשון את הססנותנו בדרום ואת תלותנו במדינות המערב, ומבינים שמבפנים אנחנו פחות בשלים לעצמאות

. אם לא יקרה נס ותשתנה האסטרטגיה שלנו - נמשיך לקום לבקרים של "הותר לפרסום".