משפחתה של מאי כספי היתה בטוחה שהיא ישנה שנ"צ בזמן הקרב על קיבוץ כרם שלום, שבו הם מתגוררים. אבל בפועל, הצעירה שימשה כחובשת שטיפלה בפצועי הקיבוץ לבדה במשך שעות. הנה עדותה המלאה במסגרת פרויקט "עדות 710”. לגרסה הקצרה יותר צפו בסרטון למטה.
"השתחררתי לפני חודש. הייתי חוג"דת בטיפול נמרץ צבאי, טנ"צ"
מראיין: "איפה?”
"כספי: ממש, בחטיבה הדרומית של עזה. ממש על הבית. ב-07.10, האמת, הייתי, מרוב שעשיתי כל השבוע משהו, אז הייתי חולה. אני ואמא ראינו איזה סרט עם בראד פיט בסלון, וזהו. הלכתי לישון, האמת, די מוקדם – ב-23:00 הלכתי כבר לדירה שלי בקיבוץ, לבד. 06:30 בבוקר – צבע אדום. לפעמים יש להם, שהם עושים צבע אדום, אז זה מרגיש כאילו מישהו בטעות לחץ. אז זה קורה לפעמים, וחשבתי שזה באמת זה, צבע אדום אחד כזה בטעות. אז חזרתי לישון. ואז הם התחילו להפגיז. ואז נכנסתי לממ"ד, אמרתי: ‘טוב, הם מפגיזים’, וזה, נכנסתי לממ"ד. ואני גם בדרך כלל אפילו לא סוגרת את הממ"ד, והפעם סגרתי. עד בערך 08:30, מ-06:30, בלי הפסקה, בומים, כאילו, בחיים לא היה דבר כזה. ופשוט ישבתי בממ"ד מלא, מלא זמן, עד שהתחילו לשלוח סרטונים שמחבלים הגיעו לשדרות. ואז שם כבר, כאילו, התחלתי להילחץ מאוד. התחלתי לחפש כל מיני סכינים בדירה. לא היה לי גם יותר מדי – היה לי סיר וסכין, וספריי מקשה כזה לשיער, אמרתי אולי זה יעזור. וזהו, זה ההתחלה. להמשיך?”
מראיין: "כן, בטח”.
כספי: ואז בערך ב-09:30... בקיבוץ, כל רבש"ץ ודעתו, ואיך שהוא מתנהל. הרבש"ץ שלנו החליט שהוא לא אומר לנו שיש מחבלים בקיבוץ. כאילו, פשוט לא ידענו. אני ידעתי דרך הפיקוד שלי. הקיבוץ שלי הוא תחת הפיקוד של החטיבה, והשתחרתי לפני חודש, אז יש לי עדיין את כל המספרים של החמ"לים והכל. אז, כאילו, אני ידעתי דרך המפקדים שלי, שהם אמרו לי: ‘את בסדר? יש לך מחבלים בקיבוץ’, ואני, כזה: ‘וואלה, לא ידעתי’. וזהו, ואז היה מחבלים בכניסה של הקיבוץ, ליד איזו משפחה שם. ואמרו, ושלחו... יש קבוצה של דיווחים רפואיים של הקיבוץ. בדרך כלל ‘מישהו מפרכס’, ‘מישהו התעלף’, זה. ואז פתאום שולחים: ‘פצוע אצל משפחת טה טה טה, חייל, מי שיכול שיבוא’. עכשיו, אני שואלת בקבוצה של הקיבוץ: ‘איך אתם רוצים שאני אבוא? יש מחבלים בחוץ, כאילו, איך אני אמורה לצאת?’ ואז הם אחרי שנייה התחרטו ואמרו: ‘אל תבואו, אל תבואו’. אז בינתיים אמרתי לעצמי, כאילו, אם יהיה עוד משהו כזה, אז אני אכין לעצמי שקית של דברים רפואיים שהשאלתי מהצבא, שקית של עירויים, זה מה שהיה לי, כי לקחתי את זה, בכנות, אם אתה משתכר, וזה, אז לשים עירוי זה פצצה. זה מה שהיה לי בדירה”.
מראיין: "זה הפתרון האולטימטיבי”.
כספי: "נכון. זה מה שהיה לי. והיה לי קצת תחבושות, ממש, ממש קצת, וזהו, זה מה שהיה לי. אז פשוט הכנסתי לשקית כזאת מאולתרת של מיקי שמו, נראה לי, מלא מלא עירויים, ונפלונים, מזרקים, כל מה שראיתי פשוט הכנסתי בתוך שקית כזאת. החלפתי למכנס ארוך, כי אמרתי, אם יקרה משהו, לא נעים להצטלם חדשות עם פיג'מה קצרה. דיוקים. אז, זהו. ואז חיכיתי בדירה, וממשיכים לדבר עם חברים. ואז ב-10:30, משהו כזה, שולחים לנו – אפילו יש לי את ההודעות האלה, אם אתם רוצים שאני אשמיע את זה, לא יודעת אם זה מעניין – הרבש"ץ,..
מראיין: "תלוי בך, אם את רוצה...”
כספי: לא אכפת לי. זה בטלפון. לא נראה לי שגם זה, כאילו, נראה לי שזה בסדר להשמיע. זה לא כזה נורא.
שלחו לנו בקבוצה... רגע. אוקיי, הנה זה. הנה, רגע”.
מראיינת: "שימי ליד המיקרופון”.
מאי כספי: "כן. אני אגביר”.
אליה בן שימול (בהקלטה): "פצועים קשה מאוד ליד שינדלר, בבקשה מי שיכול – לבוא לעזור”.
כספי: ואז אני שאלתי: ‘איפה? אפשר לצאת?’ ואז הרבש"ץ שלח…”
בן שימול (בהקלטה): "מי שיכול, תבואו, תבואו, תבואו! אנחנו חייבים עזרה בבית של שינדלר. בבית של שינדלר. מי ש…"
כספי: "רגע, ואז יש עוד הקלטה...”
בן שימול (בהקלטה): "מי יכול להגיע…”
אדם שני (בהקלטה): "תחתוך את החולצה, זה כואב, תחתוך את החולצה!”
בן שימול (בהקלטה): "מי יכול להגיע לאזור של הבית של קרופמן, עוד פעם? ויזנר נפצע קצת”.
כספי: "ואז הוא התקשר אליי – לא, ואז, הוא אמר ‘מי שיכול – שיגיע’. אז אני, מבחינתי, טוב – אם הרבש"ץ אומר, הוא כנראה היה כל כך באטרף שהוא אפילו לא ידע מה קורה. אמרתי: ‘אם הרבש"ץ אומר’. וגם הייתי כל כך באמוק, גם בראש שלי, בתור חובשת, לצאת ולעזור. וגם האמת שרציתי לברוח כבר מהדירה, לא יכלתי. אז אמרתי, ‘טוב, זה הרגע, אם הוא אומר לצאת – אז לצאת’.
"אז התחלתי לרוץ. עכשיו, המשפחה שאמרו, שינדלר, אז הם גרו עד לפני כמה זמן במקום אחד בקיבוץ, בכניסה, והם עברו לבית אחר, במרכז. ואני שכחתי מזה, אז אני רצתי לכיוון השני, רצתי לכניסה, לבית הקודם שלהם. וזה בערך מרחק של 5 דקות הליכה מהדירה שלי, אבל במרחק הזה, זה ענק. אז התחלתי בהתחלה לרוץ, ואז אמרתי: ‘אין מחבלים ואין צבע אדום, למה שאני ארוץ?’ היה לי חם, גם, הייתי גם עם כפכפים. התחלתי ללכת, בנונשלנט. ואז הגעתי בערך לבריכה, ואני שומעת שאין רעש. שקט לגמרי. התקשרתי לאחת החובשות שהייתה באירוע, ואני שומעת אצלם מלא צרחות, ודברים, ואמרתי לה: ‘איפה אתם?’ ואז היא התחילה לצעוק עליי, בצדק: ‘למה יצאת מהדירה? את בלי אפוד, את בלי זה’. ואני אמרתי לה: ‘לא הבנתי, כאילו, לא הבנתי שאסור לצאת. לא משנה’.
"ואז אני מתחילה לשמוע מהטלפון שלה יריות, כי היא הייתה באזור של המחבלים. ואז אחרי 2 שניות אני גם שומעת מולי יריות. כאילו, אני רואה קרב יריות ואני לא רואה. אני לא רואה את האנשים, אבל אתה רואה אש מתחלפת, ואתה שומע שזה ממש לידך. התחלתי, נכנסתי שם, התחלתי לצרוח מתוך פחד בטלפון שלה, והיא צועקת עליי: ‘תחפשי עכשיו בית להיכנס אליו’. עכשיו, לך תמצא בית, מי יפתח את הדלת, כאילו? התחלתי לדפוק על איזה 5 בתים. אף אחד לא פתח – בצדק. הם היו גם בממ"ד. ואז, במקרה, בית של איזה זוג צעיר בקיבוץ, הבעל עבר בסלון, ממש במקרה. דפקתי על הדלת, הם התחילו לרוץ לממ"ד, וצעקתי עליהם: ‘זאת מאי, זאת מאי, זאת מאי! תפתחו! זה לא מחבל, זאת מאי!’. ואז הם באו, פתחו לי מהר, סגרו את הדלת. נכנסתי אליהם הביתה, והייתי כבר בלי אוויר, לא יכלתי אפילו לדבר. הם הביאו לי מים, נרגעתי קצת.
"ואחרי בערך 5 דקות אליה הרבש"ץ – פה מתחיל הסרט – אליה הרבש"ץ מתקשר אליי ואומר לי שהוא חייב אותי, שאין מישהו רפואי שיעזור והוא חייב אותי. אמרתי לו: ‘אין בעיה, אני אצל רחלי ושגיא בבית שלהם, תבואו לאסוף אותי עם רכב ממוגן, אני בלי כלום’. הוא אמר שאין בעיה, שאלי, הסגן שלו, עם הרכב הממוגן, מגיע. אז אני מחכה, ואז אלי מתקשר אליי לצאת מהבית ושהוא שם. אז אני באה לפתוח את הדלת הקדמית, אלי מסמן לי ככה, לאחורה. פותחת את הדלת האחורית, חשבתי שאני עולה איתו, ואז אני רואה במאחורה של הרכב מישהו שוכב עם מלא... כאילו, גופה שוכבת עם מלא דם. ואני לא זיהיתי, מרוב הדם ומרוב הזה, לא זיהיתי, חשבתי שזה מחבל. שאלתי את אלי: ‘מה זה?’ ואז הוא אמר לי: ‘זה עמיחי וייצן’ – אחד ההרוגים של הקיבוץ. והייתי כל כך ב... חשבתי שאני עדיין בחלום של מישהו, הייתי בטוחה שאני בחלום של, לא יודעת למה, של דודי רבי – הוא אחד החובשים. הייתי בטוחה שאני בתוך חלום שלו. ואמרתי לו: ‘מי זה?’ הוא אמר לי שזה עמיחי וייצן. ואז אמרתי לו: "אנחנו הולכים לטפל איפשהו? יש מקום שאתם מרכזים לשם את כל הפצועים?’ והוא היה כל כך בלחץ, הוא אמר לי: ‘אני לא יודע, אני לא יודע, פשוט תעשי משהו’. אז נכנסתי לבית של שגיא ורחלי, אמרתי לשגיא, לבעל: ‘תכניס את רחלי לחדר, שלא תראה את זה’. ואמרתי לו: ‘אני מצטערת מראש על מה שתראה, נלך אחר כך לפסיכולוג, אני חייבת עזרה’. אז הוא בא, הוא עזר לי להרים אותו לבית והוא התחיל לפרוס לי את כל הציוד הרפואי ברצפה, ואני התחלתי להוריד לו את הבגדים. עכשיו, בהתחלה, הורדתי לו ממש, ממש קצת, וראיתי חור ירי פה, אז הבנתי שזה חור ירי. והוא היה בלי הכרה, ובלי דופק, ואמרתי, ‘אוקיי, מה עושים?’ כי החור ירי, כבר לא יצא ממנו דם. ואז פתאום אני רואה ש… אמרתי, ‘טוב, נוריד עוד קצת מהחולצה’. אני מורידה עוד קצת, וזה לא היה חור ירי – זה היה פשוט חור ענק פה, שכבר, כאילו, ראו חלקים לא נעימים. ואתה מבין שלא יוצא דם, אין תחבושת שיכולה לעצור את זה, וגם אין כבר מה לעצור, ואין לו דופק. עכשיו, אני גם חובשת, אני לא יכולה לקבוע כלום. אני לא יכולה – יש מעליי המון דרגות. זה כמו חייל פשוט ורמטכ"ל. ואני לבד, ואין צבא שיבוא, ואין פינויים, ואין כלום. וכרגע, החובש בקיבוץ זה היה הדרגה הכי בכירה, כי לא היה רופא אז.
"אז התקשרתי למפקדת שלי בהתחלה, שהיא גם, היא, בתפקיד שלה, אמורה לדעת על כל הפצועים וההרוגים בגזרה. התקשרתי אליה, אמרתי לה את הנתונים, שהוא בלי דופק, שכבר אין לו דם לאבד, ואמרתי לה, ‘אני מצטערת, אני לא יכולה לקבוע כלום, אבל אין לי כרגע – את רוצה לפנות אותו לאן שהוא?’ והיא אמרה שאין לאן לפנות, ושכרגע פשוט שיישאר בקיבוץ. אז התקשרתי לעוד חברים, פרמדיקים, לאיזה 3 חברים, לדעת דעות שונות, וכולם אמרו לי את אותו דבר, שאין מה לעשות. וזהו. ואז כיסינו אותו, שמנו אותו ממש בצד של הדירה שלהם, שאם האישה תעבור, שהיא לא תראה אותו. וזהו. כיסינו אותו, שמנו אותו שם, ואז כתבתי לאליה הרבש"ץ... ממש, יש לי את ההודעה, אני גם אקריא אותה. כתבתי לו – לא רציתי להתקשר אליו, כי הוא באמצע קרב, אז כתבתי לו: ‘אליה, הפצוע הגיע אלינו, לבית של שגיא ורחלי, במצב אנוש. לצערנו, לא הצלחנו לטפל בו. אין בסמכותי לקבוע לו מוות, אבל הוא לא נושם ואין דופק. דיברתי עם החמ"ל של הצבא’, וכל מיני דברים כאלה. ואז אליה התקשר אליי עוד פעם ואמר לי: ‘יש לי עוד פצועים, אני צריך אותך לעוד’. עכשיו, לא היה לי נעים לפתוח להם בבית מרפאה. אז אמרתי לאלי לבוא לאסוף אותי והוא אמר לי שמרכזים את כולם במזכירות של הקיבוץ.
"המזכירות של הקיבוץ זה המקום הכי אסטרטגי למחבלים – לא אסטרטגי לנו. זה מקום שבנוי על דף נייר, בבעיטה אתה מפרק אותו. מלא חלונות, מלא חלונות, אתה חשוף לגמרי. אני לא הבנתי למה היינו שם מההתחלה. ואני מגיעה לשם, ואני רואה, ואנחנו גם בלי נשק, אף אחד מאיתנו. אני רואה את דודי רבי, שהוא חובש של הקיבוץ, וחבר שלו מהבית, שהוא רופא ילדים, אז הוא כביכול היה, רופא או הסמכות הרפואית הגבוהה. והוא דיבר בטלפון, בווידאו, כל הזמן הזה עם רופא מיון של משהו, רופא כירורג, מיון, שמבין בדברים האלה, שיעזור לנו בטיפול. הוא דיבר איתו 4 שעות בווידאו, משהו כזה. ואני מגיעה לשם, ואני רואה את יאיר ויזנר, אחד הפצועים, צורח מכאבים, שאמרתי תודה להשם, לפחות הוא צורח, שלפחות הוא בהכרה. היה לו בעצם דימום פה, דימום פה, רסיסים פה, חור כניסה כזה, שזה חור שפשוט יוצא ממנו מלא, מלא דם, ורסיסים בכל הרגליים. לפי מה שאני הבנתי בסיפור – אני לא טובה בסיפורים של מה כל אחד נפצע, אבל לפי מה שאני הבנתי ירו עליו, ירו עליו RPG, זה לא פגע בו. לפי הפציעות הוא נפצע מרסיסים.
וזהו, גם לא היה לנו כל כך ציוד לטפל. הדבר היחידי ש… הם עצרו לו עם כזה ח"ע מאולתר, או חלק לא מאולתר, חלק ח"ע פשוט שהיה להם, את הדימומים. וברגע... גם אין לי מה לטפל בו, כי ברגע שעוצרים לי פה דימום ופה דימום, אז הגפה משותקת. אין לי מה לבדוק דופק, לפתוח וריד, כלום. פה לא יכולתי לבדוק דופק כי יש לו מלא רסיסים, לא רציתי לגעת. ופה הם עצרו לו את הדימום עם איזה חולצה מאולתרת. אז פשוט פתחתי לו וריד ברגל והבאנו לו נוזלים. ופשוט לא היה לנו כלום, לא היה לנו תרופה למשכך כאבים, לא היה לנו שום דבר. לי היה בדירה, אמרתי לרופא, שהיה לי אקמול IV, זה אקמול שהוא בנוזל, כשנותנים אותו לווריד, זה יותר טוב מכלום. זה קצת לכאבים, זה לא מורפיום, קטמין, אבל זה יותר טוב מכלום, אבל לא יכולנו להביא את זה, כי אין רכב ביטחוני שיסיע אותי לדירה, אז הוא שכב שם בלי משכך כאבים בכלל. תכל'ס, חוץ מלהביא לו מים לא היה לנו מה לעשות. לפעמים נתתי לו מים לשתות, ופשוט היינו שם בשבילו, לא היה לנו יותר מדי".
מראיין: "בשלב הזה, בעצם, מי נמצא איתך בחדר? מי?”
כספי: "דודי רבי החובש, והרופא – זהו. ואנחנו בלי נשק, בלי כלום”.
מראיין: "וכמה פצועים מרוכזים כרגע במזכירות?”
כספי: "כרגע אחד. אחרי רבע שעה הביאו עוד פצוע, את עמיחי שינדלר, שמחבלים נכנסו להם לבית ואמרו להם שהם צה"ל, ועמיחי החזיק את הדלת, ושמו לו מטען חבלה בצד השני, וזה התפוצץ עליו. הוא, ברוך השם, כרגע בחיים, הוא איתנו. שוב פעם, את הסיפורים של מה קרה לכל אחד, אני לא על, זה עדיף לשאול את הכיתת כוננות, אבל זה מה שאני שמעתי. אז עמיחי הגיע אלינו כשכל החלק הזה של היד אין, בכלל. פה יש לו ח"ע, פה ח"ע, וגם פה ופה. והחלק הזה של הפנים, גם לא, לא היה. תחשוב שפשוט אין – יש פה אוויר. אז הוא לא צרח מכאבים כי הוא לא ממש יכל, אבל הוא כן דיבר. הוא אמר: ‘כואב לי, תעזרו לי’, דברים כאלה. וגם, אותו דבר – אין לנו פשוט מה לטפל. גם לא היה לנו ציוד, לא היה לנו שום דבר. אז פתחנו לו וריד. לעמיחי, ספציפית, גם היינו כנראה פותחים קנה אוויר, באיזושהי פרוצדורה שאמורה להיות לאמבולנסים, לטנ"צים, לתאג"דים. אבל, עוד פעם, לנו אין ציוד בכלל.
"בו זמנית, כשאנחנו במזכירות, יש צבע אדום, כמובן, ויש עדיין מחבלים בקיבוץ, אז גם זה. ואנחנו מנסים כל הזמן להתקשר לצבא שיביאו פינוי. שאפילו, אמרתי למפקדת שלי: ‘לא צריך פינוי רפואי רק תביאו רכב צבאי ותעיפו אותם מהקיבוץ. כרגע, כאילו’, אמרתי לה: ‘כרגע כולנו בסכנה – זה לא שיש פה רק 2 פצועים. תחשבי שיש לך כרגע 5 הרוגים, כי אם עכשיו מחבלים באים אז אז גם אני לא אהיה’. אז, תכל'ס, במזכירות לא היה יותר מדי מה לעשות, חוץ מלצעוק על הצבא, לברוח לממ"ד כשצריך, או שפשוט לשכב לידם על הרצפה, ליד הפצועים, כי אתה צריך לטפל בהם. ותכל'ס להיות איתם שם ולתת להם מים. זה מה שעשינו בעיקרון. נתנו להם כל הזמן מים.
"עכשיו, זה המון זמן. אני, בצבא, כשהייתי בטיפול נמרץ, גם אמרו לי: ‘לא יקרה לך מצב שאת צריכה להחליף ח"ע – חוסם עורקים – בשטח’. אני, חובשת, אמורה להמיר חוסם עורקים אחרי שעתיים. זה המון זמן לפצוע בשטח. מלא. ובלי משכך כאבים – בצבא היינו נותנים משכך כאבים על שטויות, שאני רואה את זה עכשיו, בדיעבד. והם בלי משכך כאבים והם עם חוסם עורקים בערך 4 שעות עליהם. ופתאום אתה מגיע למצב שאתה מחליף חוסם עורקים בשטח, אמרתי: ‘בואנ'ה, זה דברים שלא קרו, נראה לי, בלבנון השנייה’. לפי מה שסיפרו לי בשירות הצבאי, זה דברים שלא קורים. אין דבר כזה שלא יגיע אלייך פינוי, אין דבר כזה שתישאר לבד. ואני מבינה שהסיטואציה הזאת קורית, ואתה מרגיש פשוט חסר אונים, כי אין לך מה לעשות, אין לך איך להציל, וגם אתה כנראה, הולך למות – כי ברגע שבא לפה מחבל, הוא מרסס אותך. כי אין לך נשק ואין לך כלום, ואתה באמצע הקיבוץ ואין לך למי להתקשר גם. אז היינו צריכים לחיות עם זה המון זמן, עם הסיטואציה הזאת. והגיעו עוד 2 חובשים – אחד מהם היה עם אקדח, והם עזרו לנו, גם. הם היו איתנו בסיטואציה. היה להם טיפה ציוד רפואי, אבל גם הציוד הזה...”
מראיין: "שהם הגיעו מאיפה?”
כספי: "מהקיבוץ. הם פשוט היו עם הכיתת כוננות, עם הפצועים. וברגע שהם הביאו את הפצוע השני אז הם הגיעו איתו. היה להם תיקי חובש, שזה עזר, כי לי באיזשהו שלב נגמר הציוד של הוורידים והכל. אבל, גם, לא היה יותר מדי. ואז התחלנו להביא חמצנים. עכשיו, היה 3 בקבוקי חמצן, רק אחד היה עם חמצן. אז הבאנו לאחד מהם, וזהו.
"ואז, אני כבר לא זוכרת באיזה שעה, אבל נראה לי אחרי בערך שעה, הביאו את ידידיה רזיאל – אחד ההרוגים – למזכירות. הם הביאו אותו, והם אמרו מראש שאין במה לטפל. הוא קיבל כדור, אני לא יודעת באיזה כיוון, אבל אני כשאני ראיתי אותו, אז ראיתי שפה יש שטף דם. אז אני מתארת לעצמי, או שפה, או שפה הוא קיבל. אז זה היה מוות מידי, והרופא רק אמר לי: ‘תבדקי לו, אם יש לו דופק, שלא נפספס פתאום משהו’. בדקתי, ולא היה. הוא גם היה חיוור. זהו. כיסינו אותו ושמנו אותו בצד, כי, כרגע, גם אין לך זמן להתעסק – זה עצוב להגיד את זה, אבל אין לך זמן להתעסק בבן אדם שאין במה לטפל בו.
"אז נשארנו עליהם, וככה אתה מתזז, נותן להם מים, מעביר להם את הזמן. ואז, בשעה 13:30 אנחנו שומעים קולות של, רעשים, של נשקים ודברים. אז עופר, אחד החובשים שהוא היה עם אקדח, אמר לנו: ‘תתחבאו’. ואתה מתחבא, ואתה מרגיש שבא לך למות. שאין לך כבר כוח. כי זה יותר נורא, הלחכות לזה, מאשר שהרגע יגיע כבר. ואנחנו מתחבאים, ואז הגיע אוטובוס של קורס מ"כים מביסל"ח, נראה לי, של כפיר. והם צועקים: ‘זה צה"ל, זה צה"ל, זה צה"ל!’. ואתה רואה מלא, מלא חיילים במדים ונשקים. אז אני, ברגע שהם הגיעו, לקחתי 2 חובשים שהיו אצלם, ואמרתי להם" ‘בואו’, ואמרתי להם: ‘אני חוגד"ת, אני הייתי חוגד"ת בצבא עד לפני חודש, אני יודעת את השפה הצה"לית ברפואה, אז דברו אליי ככה’. כי לצה"ל יש המון תחבושות שחובשים באזרחות לא מכירים. ולהם גם יש יותר ציוד בווסט לעומת מה שהיה לנו. אז הם הגיעו והם היו עדיין בשוק, הכיתה הזאת, כי הם נחתו בקיבוץ והם נחתו ישר ללחימה. לא היה להם את הרגע הזה שבדרך כלל לוחמים מתארגנים, רגע, פה, שם. וגם זה, כאילו, כנראה חיילים שלא ראו בחיים דם – כאילו, גם אני לא ראיתי בחיים סיטואציה כזאת. זה לא קל. וגם אני הייתי מלאת דם. יש לי תמונה שעשיתי אחר כך סלפי כזה לחברות. הן חשבו שאני ישנה שנ"ץ. אני הייתי מלאה דם וריח מסריח. וזהו.
"אז לקחתי אחד מהם, הורדתי לו את הווסט, לקחתי את כל הציוד הרפואי שראיתי שאני מכירה. והראשון שהלכתי אליו זה יאיר ויזנר, הפצוע הראשון, שהיה לו פה פצע, חור כניסה, והחלפתי לו את החולצה בתחבושת שקוראים לה Combat Gauze. זה תחבושת כזאת שאם יש לך חור, באזורי מעבר שאי אפשר לעצור עם ח"ע, אז זה תחבושת שמכניסים ממש לתוך הגוף. יש בה כזה פס כחול, שהיא גם כדי לראות ברנטגן בדיעבד, וגם יש בה חומר שמעודד קרישה של דם. אז דחפתי לו את התחבושת, וזו פעולה לא נעימה, אז הייתי צריכה שמישהו יחזיק אותו. גם לא נעימה לו, כי זה כואב, וגם זו פעולה שפשוט מגעיל לעשות אותה. זה לא נעים. אני בחיים גם לא עשיתי את זה. עשיתי את זה בקורס חובשים על בובה. אז זה הפעם הראשונה שעשיתי את זה. ודחפתי לו את התחבושת, וזה היה לא נעים. ואז סגרתי לו עם איזה תחבושת מעל, והחזקתי לו את הדימום, ככה, 3 דקות, כדי שזה ייעצר.
"ובשלב הזה הייתי כבר... לא אכלתי כלום, והמזכירות היה מקום מאוד חם, אז הזעתי כל הזמן. וגם לא שתיתי שום דבר, וגם הריח של הדם עלה לי, והייתי כבר בשלב הזה מאוד מסוחררת, עם מאוד רצון להקיא כבר. כאבה לי הבטן. כאילו, כבר לא הייתי שם. לא הייתי שם. הייתי שם בראש, אבל לא באמת. הרגשתי שעוד שנייה אני הולכת להתעלף. והחייל הזה שהיה לידי, הוא ממש החזיק אותי. הוא ראה גם שכאילו אני לא במצב. אבל לא היה לי ברירה, הייתי חייבת להפעיל את כל הלחץ על החור כניסה הזה.
"ובו זמנית יש עדיין צבע אדום. ואז הייתה איזושהי הפגזה בלי צבע אדום – פשוט הפגזה. ופתאום אנחנו שומעים, ואני אפוסת כוחות, אני רק מתה שצה"ל יבוא, ייקח אותם, ואני אלך הביתה להתקלח. ואז אנחנו שומעים הפגזה, ו-4 חיילים לוחמים, צועקים: ‘פצוע, פצוע, פצוע, פצוע!’. באותו רגע אמרתי: אומייגאד, לא עוד אחד. אני לא בנויה לזה’. ואז הם נכנסים עם לוחם שקוראים לו נתן. אני לא ידעתי איך קוראים לו באותו רגע. הם נכנסים והוא ממש התחיל לרעוד. אני הייתי על הראש. בשלב הזה הרופא היה קצת, כאילו, הוא היה על הצד, אני הייתי על הראש, ואמרתי למישהו מהקיבוץ, מהכיתת כוננות, שהוא לא חובש, לעזור לי עם הראש. הורדנו לו את הקסדה וראיתי... אני לא אתאר, כי זה ממש לא נעים, אבל ראיתי כל מיני דברים שאתה רואה ואתה מבין שאין לו סיכוי. בדיעבד, כאילו. כל מיני, מלא דימום מהראש, מלא. ובגלל שהוא רק נפצע, אז המוח, הגוף עדיין מנסה לפצות, אז הוא מפרכס ויש לו כל מיני תגובות של פגיעת ראש, שזה פרכוסים ומלא דברים, הוא רעד ונשימות ממש מהירות. אז אמרתי לאחד החובשים לחבוש לו את הראש, למרות שכאילו, זה היה די מיותר, אבל... מראש צפיתי את ההמשך, אבל אמרתי, גם כי הוא עדיין כביכול במדדים תקינים, הוא לא מוריד דופק, הוא עדיין לא מוריד סטורציה, כי הוא הרגע נפצע – אז ננסה לעשות מה שאפשר. וגם, תכל'ס כדי שהחברים שלו לא יחטפו הלם קרב, ויחשבו שהם עשו הכל… אז אמרתי, ‘טוב, נשחק את המשחק’. זה עצוב להגיד את זה, אבל זה היה די משחק, כי ידעתי את הסוף, שצפוי. אז אחד החובשים חבש לו את הראש, ואני הלכתי, אחד פתח לו וריד, והחלפנו לו כל הזמן נוזלים. ואני הלכתי לצד, כי היה לו גם דימום פה הרבה יותר מסיבי ממה שהיה לראשון. פשוט לא הפסיק לנזול שם דם. והייתי צריכה עוד פעם את התחבושת הזאת, ה-Combat Gauze, ובשלב הזה כבר גם, הייתי כבר מסוחררת, לא הייתי מסוגלת כבר להכיל את זה. ואמרתי לעצמי, ‘תתעשתי על עצמך, את צריכה, זה לא יכול להמשיך לנזול, את צריכה לסגור’. זה כמו ברז, זה כמו שיפתח לך הצנרת במקלחת, אז ככה.
"אז, היה לידי איזה לוחם שאמרתי לו שהוא יעזור לי, שגם, מסכן, חטף רסיס ברגל, הוא נפצע. אז הוא שכב, ואמרתי לו: ‘תעזור לי, כאילו, נפצעת קלות, יחסית, אז אני צריכה שתעזור לי’. והתחלתי להכניס לו, והרגשתי שאני עומדת להקיא עליו, כי אתה מכניס, ואתה מכניס, והחור לא נגמר. והכנסתי כבר חצי יד. ואז פשוט אמרתי לעצמי ‘טוב, אין לך ברירה’, עצמתי עיניים ופשוט אמרתי ‘זה בובה, זה בובה, זה בובה’. עשיתי את זה על עיוור, כי לא הייתי מסוגלת כבר להכיל את זה. וזהו, ואז גם אצלו חבשנו, ואז אמרתי ללוחם הפצוע: ‘תלחץ על זה כאילו זה תלוי בחיים שלך כרגע, כאילו זה, אם פה נגמר לו הדם, אין לו דם, כאילו, הוא לא יחיה’. אז הוא לחץ על זה ממש חזק. ואז התחלנו להנשים אותו. ניסינו להכניס לו airway, שזה למקרה שתהיה לו צניחת בסיס לשון, אז שלא יחנוק אותו, והוא לא נתן לנו, הייתה לנו נעילת לסתות, שזה תגובה של הגוף, שפשוט, הוא מחזיק את השיניים ולא נותן. וניסינו, ואני מנסה כאילו להחזיק לו את הצוואר ולשבור לו את הלסת, וזה קשה, ואתה לא מצליח, והוא חזק ברמות, והגוף לא נותן. וניסינו את זה בערך, איזה רבע שעה להכניס לו, לא הצלחנו. ובו זמנית הוא מפרכס, ואתה מנסה להפוך אותו, אבל אתה לא יכול, כי יש שם דימום. וגם הוא כבד, והוא נושם ממש מהר, וכאילו הכל היה בו זמנית. זה כאילו היה כל הפציעות שהיה לכל אחד מהם בנפרד, היה על בן אדם אחד. זה היה מאוד קשה. וזהו. ואז באיזשהו שלב הוא התחיל להוריד מדדים, אז הוא התחיל גם לאבד הכרה, אז הצלחנו להכניס לו את ה-airway.
"וכל הזמן הזה, מיותר לציין שצה"ל לא זמין, כי באותו רגע הקיבוץ והחובשים של הקיבוץ מאוד התעצבנו ואמרו לי: ‘איפה הצוות שלך? איפה זה? איפה צה"ל? תתקשרי אליהם!’. ואני הבנתי את הכעס, אבל מצד שני, אני ידעתי שצה"ל באותו רגע חוטף… המחבלים פשוט עשו הכל במקביל. הבסיס שלי, נכנסו אליו, והיה שם גם אר"ן (אירוע רב נפגעים). ואני אמרתי לחובשים של הקיבוץ: ‘אין לי מושג אפילו אם הצוות שלי חי’. ברמה כזאת. והיה אר"ן בעוד בסיס, והיה בעוד קיבוץ, ולא היה כוחות. גם הרגו המון, המון כוחות צבאיים.
ואז, בערך בשעה 14:30-15:00, פלוס, מינוס – התחלנו את זה ב-11:00, כן – הרכב של הקיבוץ התפנה והם
החליטו להתחיל להוציא את הפצועים. הם הוציאו אותם לנווה, פתחו שם מן בית חולים כזה מאולתר. כל מיני רופאים. לא הייתי שם, אני לא בדיוק יודעת. שם נראה, לדעתי, קבעו את המוות של החייל, ואת ה-2 פצועים האחרים לקחו לתל השומר, כי בסורוקה כבר לא היה מקום. וזהו, אחרי שפינו אותם, בעיקרון, חיכינו במזכירות שהמחבלים יעזבו את הקיבוץ. כאילו, יעזבו, יהרגו אותם. התבלבלתי.
מראיין: "בשלב הזה מי נמצא איתך במזכירות?”
כספי: "המון אנשים. הרבה מהכיתת כוננות כבר היו שם. הרבש"ץ כבר הגיע בשלב הזה, בסוף... כאילו, רק אז ראיתי את הרבש"ץ. כל הכיתת כוננות, לדעתי, כבר היו שם. הגיעו עוד חיילים מבה"ד 1, אבל הם היו בחוץ, לחסל את המחבלים. קצת חיילים כפירניקים, כאלה שגם נפצעו, גם חטפו פציעה נפשית באותו רגע, וכל החובשים שהיו איתי. כולם חיכו במזכירות. כי גם כולם חשבו מה לעשות, איך הם מודיעים עכשיו? אנחנו יודעים שיש 2 הרוגים, שהרופא קבע עליהם בסוף מוות. וכאילו, איך מודיעים את זה עכשיו למשפחה? כי בדרך כלל המשפחה זה עובד סוציאלי, ומשטרה, ומד"א וזה. ואין לך את כל הכוחות האלה עכשיו, ואתה גם לא יכול לחכות עם זה לבוקר. כאילו, זה לא, אין לזה צורה.
אז בהתחלה הודיעו למשפחות של הפצועים, שהבעלים שלהם נפצעו. ואז עשו סבב והלכו ל-2 המשפחות, לוייצן ולרזיאל. אותי לקחו להודיע לרזיאל. אני לא רציתי. לקחו אותי כי אמרו שאין מישהו שיהיה, וצריך חובש שיהיה שם למקרה שיקרה להם משהו. אני בהתחלה נשארתי בחוץ, ולא רציתי לשמוע את התגובה. שמעתי. ואז אמרו לי: ‘תיכנסי לבפנים, כדי שיראו אותך’. ונכנסתי, ובאותו רגע פשוט הורדתי ממני את הווסט ואמרתי להם: ‘אני לא, אני פיזית לא מסוגלת’. זה כבר… פה כבר התחלתי לבכות, פה כבר הבנתי את הסיטואציה שהייתי בה. וזהו. ואז השכנה מאחורה שמעה את הצרחות של הבית, אז היא באה למשפחה, להיות איתה. ואז היא ראתה אותי, שאני כבר מלאה בדם, וישר לקחה אותי. וגם הייתי כאילו כל כך חיוורת כבר, ועם דמעות, וכאילו, הייתי נראית פשוט מתה. אז היא לקחה אותי לאחורה והיא נתנה לי לאכול, לשתות ולהחליף בגדים. וזהו, רק בערך ב-22:00 בלילה הגעתי הביתה לאמא שלי, שהייתה בטוחה שישנתי שנ"ץ כל השלב הזה”.
מראיין: "זאת אומרת, בשלב הזה את נמצאת בעצם בבית של השכנה?”
כספי: "כן. וזהו. פה, בערך... ואז הסיעו אותי עם רכב צבאי לבית, ושם כבר פגשתי את אמא”.
מראיין: "מהבית של השכנה. זאת אומרת, כמה זמן היית שמה?”
כספי: שעה, בערך, משהו כזה”.
מראיין: "ובזמן הזה ההורים שלך נמצאים בבית שלהם?”
כספי: "כן. אמא שלי נמצאת בבית שלה, ואין לה מושג שאני... אין לה מושג מה עברתי. אמא שלי בטוחה שאני ישנה שנ"ץ טוב, ארוך”.
מראיין: "איך הגעת מהבית של השכנה לבית של אמא שלך?”
כספי: "רכב צבאי בא לאסוף אותי, כי זה רחוק, וגם לא יכולת ללכת לשום מקום בשלב הזה. ואז, כשהוא בא לאסוף אותי, אז אתה פתאום רואה את הקיבוץ. כי אני לא ראיתי את הקיבוץ. אתה רואה מלא רכבים שרופים, מלא יריות, נראה כמו זירת קרב”.
מראיין: "והגעת לבית של אמא, ומה קורה שם?”
כספי: "כן. הודיעו כבר, כתבו הודעה בקבוצה של הקיבוץ. ושלחתי לה הודעה שהייתי שם כשהייתי אצל השכנה, אז כתבתי לה: ‘כל הזמן הזה הייתי שם’. באה, הכינה לי תה, חיבקה אותי, המון בכי. ואז סיפרתי לה את הסיפור של מה היה, כמו שסיפרתי לכם".
מראיין: "וכמה זמן אתן נמצאות, בעצם, בבית של אמא?”
כספי: "וואו, המון. המון. בערך ב-22:00 הגעתי, מ-23:00 כבר אין קליטה ו-Wi-Fi, אז אין עם מי לדבר. והלכנו לישון, ככה או ככה, כי היינו עייפים. כאילו, אתה מנסה ללכת לישון, אתה לא בדיוק מצליח. ואין לך טלפון, אין מה לעשות בטלפון. וגם טלוויזיה לא עובדת, ופשוט נמצאים בממ"ד, מעבירים את הזמן. גם זה היה שלב שכבר לא היו מחבלים – הרגו לשלב הזה את כולם…”
מראיין: "בשלב הזה עדיין אתן נמצאות בממ"ד, או שאתן מסתובבות בבית?”
כספי: "אני הייתי בסלון, אכלתי ארוחת ערב, כי ידעתי שכבר אין מחבלים. ואז הולכים, הלכנו לממ"ד לישון. ואז קמים בבוקר לעוד יום נורא, יותר מהקודם”.
מראיין: "מתי התעוררת בבוקר שאחרי?”
כספי: "התעוררתי די... התעוררתי בערך ב... אה, לא – התעוררתי ב-07:00, משהו כזה. ואתה רואה שאין לך אינטרנט עוד פעם. אין כלום, אין עם מי לדבר. ואתה יודע גם שכאילו, אם מתקשרים אליך, אז אתה לא עונה. אז כאילו כולם בטח, תיארתי לעצמי שכאילו, חצי חושבים שאני בטח חטופה או מתה. אז אתה משתגע. ובאיזשהו שלב, אני ואח שלי, אז לאבא שלי היה ארון נשק, היה שם נשק של הכיתת כוננות, שלקחו אותו, והיה שם אקדח. ואני אמרתי לאבא שלי יום לפני שאני הולכת להוציא את האקדח, כי, עם כל הכבוד, אין מי שיציל. והוא לא הסכים, והוא אמר לי: ‘את חיה בסרט וזה’ – אבא שלי היה בקנדה. אמרתי לו: ‘אתה לא מודע לסיטואציה שקורית פה פשוט, אתה לא יודע מה, אתה לא מבין את הסיטואציה’. ובגלל שלא היה לנו קליטה בערך 12 שעות, ואין אינטרנט ואין כלום, אז אני ואח שלי ישבנו מול אמא שלי ואמרנו לה, ‘תקשיבי. באים אלייך מחבלים עכשיו לבית, שזה משהו הגיוני, בסך הכול, בסיטואציה – אין לך למי להודיע. אין. אין לנו אינטרנט, אין לנו טלפון, הכיתת כוננות, אם היא תראה אותם, היא תדע. אם היא תעשה חיפוש בבתים, היא תדע. אם לא נענה, היא תדע. אבל עד שהיא תדע אנחנו או יכולים למות, או להיחטף. למה, שכאילו, עם סכין אנחנו לא ננצח מחבל. והיה לנו אקדח בבית. אז אמרתי לה: ‘בואי נוציא את האקדח. אנחנו לא נשתמש בו, אני מקווה – אבל שיהיה לנו ליתר ביטחון’, כי אין, אתה נלחם על החיים שלך לבד. זה סיטואציה שהגעתי, שאמרתי, ‘אין לי מי שיעזור לי’, כאילו, אין. וזה הדבר הכי לא חוקי בעולם לעשות. זה לא אקדח שלי, אני לא יודעת להשתמש באקדח, אין לי רישיון לאקדח. ניסיתי להבין מה קורה במכשיר הזה דרך משחקים, באינטרנט, נשק בצבא, אמרתי אולי זה בערך אותו דבר. אבל, אתה מבין שהגעת למצב שאין דבר כזה כבר לא חוקי. כי אין מי ש... מי יציל אותי? מי יבוא עכשיו?
"אז זהו, אז הוצאנו את האקדח, והתחלנו להתעסק איתו קצת מול הקיר. ולא היה לי מושג גם אם זה יורה או לא. אח שלי אמר לי: ‘את חושבת שזה יורה?’, אמרתי: ‘אם יבוא מחבל, אנחנו נגלה’. וזהו. ואז רק בערך ב-14:00 חזר האינטרנט והקליטה. היה מלא זמן שהשתגענו. ואז המפקדת שלי מתקשרת אליי ואומרת לי, שאלה אותי איפה אני. אמרתי לה שאני מסתובבת בבית, שאני לא בממ"ד. אז היא אמרה לי: ‘עופי לממ"ד, יש לך מחבלים בקיבוץ’. אז נכנסנו לממ"ד. ואז, באיזה שלב כזה שמענו כל מיני הליכות, רעשים, יריות ממש קרוב. כל מיני דפיקות על הקיר. אתה כבר לא בטוח מה זה, אז פשוט נשכבנו, אני ואח שלי, בערך שעתיים. אתה שוכב, האקדח לידי, עליי, אח שלי עם סכין ביד…”
מראיין: "בן כמה אחיך?"
כספי: "הוא בכיתה ט'. אנחנו כולנו שוכבים על הרצפה, אפילו לא על המיטות של הממ"ד, על הרצפה, מתחת למיטה כזה. ואתה יושב בשקט, כאילו, דממה. לא דיברנו בערך שעתיים, שעתיים וחצי. כאילו, אתה לא מוציא הגה. וגם לנשום, אתה ממש נושם בשקט. ולא נעים להגיד אבל, זה הרגיש כמו שואה, ממש ככה. וזהו. ואז חזרה הקליטה, גם אמרו שחיסלו את המחבלים, ואז כבר אמרו שהקיבוץ מתחיל לצאת. כאילו, רוצים להוציא את הקיבוץ. וכל פעם…”
מראיין: "באיזה שעה בערך זה היה?”
כספי: "אנחנו בערך בשעה, כאילו מ-07:00 בוקר אמרו שרוצים להוציא את הקיבוץ, אבל אנחנו בערך בשעה 16:00-17:00, שאמרו כל שנייה ‘הקיבוץ יוצא’. עכשיו, באיזשהו שלב המפקדת שלי התקשרה אליי ושאלה אותי, איך אני – היה לה משעמם, כנראה, בחמ"ל”.
מראיין: "או שהיא דאגה לך”.
כספי: "או שהיא דאגה לי. ואמרתי לה שאני בסדר, וסיפרתי לה שהקיבוץ הולך להתפנות לאילת. אז היא אומרת לי בטלפון: ‘את חיה בסרט, את לא מתפנה לשום אילת, אנחנו צריכים אותך’. ואני התחלתי – כאילו,
עברתי כבר משהו יום קודם, ובא לי רק לעוף מפה. אני לא רוצה, כאילו. רציתי ולא רציתי. אמרתי לה, בטלפון אמרתי לה ‘ברור, כאילו, ברור שאני לא אלך לאילת, אם צריך’. אבל בנפש, כן, רציתי פשוט לעוף מהגזרה כבר. אז אמרתי לה שאם הם רוצים – שיבואו לאסוף אותי, כי אף אחד לא יכול להוציא אותי. וגם יש להם זמן מוגבל, כי ברגע שהקיבוץ יוצא, לא הסכימו להישאר בקיבוץ, שגם, זה חשוב לציין, זה הסלמה ראשונה שלעוטף אסור להיות בעוטף. עוד לא היה דבר כזה. בחיים. גם בצוק איתן, יכלת להגיע הביתה, מי שרצה יכל להישאר – זה סיכון שלו, זה בעיה שלו. עכשיו- לא. אסור להישאר בעוטף. זה הכי קיצוני בעולם. אסור לך להגיע לבית שלך. אז הם ניסו לבדוק דרך, וכמובן שלא היה להם דרך, ובערך ב-18:50 שולחים הודעות בקיבוץ. זה ממש, על הדקות, כאילו. ‘כולם לצאת עכשיו’, כאילו, ‘עכשיו יוצאים. מה שהכנתם – קחו אתכם. מה שלא – קנו באילת’. ואני, יום לפני הייתי בדירה, הכנתי תיק, כאילו ב-9:00 בבוקר. לא הייתי בדירה מאז. וגם הדירה שלי נשארה פתוחה. חשבתי שיש שם... לא טיהרו אותה. ואני הכנתי תיק לירושלים כי אמרו לי שבהתחלה מתפנים לירושלים, אז היה לי מעילים בתיק. לא באתי מוכנה לחוף ים. אז ביקשתי ממישהו מהקיבוץ, עם אקדח, לבוא לטהר לי את הדירה, ולקחתי ישר את התיק שלי, עם כל המעילים. אמרתי, ‘טוב, זה מה שאני אלבש באילת’”.
מראיין: "עובדים עם מה שיש”.
כספי: "וזהו. ואז רצתי לאוטו. ואז, לי, אני לא התפניתי מהקיבוץ מאז צוק איתן, כי כל ההסלמות האחרות הייתי, בשומר חומות הייתי במכינה, ובמגן וחץ ועלות השחר הייתי בצבא, אז לא זכרתי מה זה להתפנות. ואתה רואה שיירה של בערך 40 רכבים ואוטובוס, מהכניסה של הקיבוץ עד הסוף – לא שהקיבוץ כזה גדול, אבל... ואתה רואה חיילים עומדים לאורך כל המדרכה של הקיבוץ, בערך מעל 200 חיילים, מלא, והם עומדים צפופים, צפופים, רק כדי שאף אחד לא יוכל אפילו לגשת. וכאילו, זה היה מרגש ועצוב בו זמנית לראות את זה, פשוט הם עמדו, כאילו, ממש, זה היה כמו סרט. וזה גם היה עצוב, כי אתה מבין שאתה תתפנה ואתה לא יודע למה אתה חוזר. וזהו. ואז אנחנו מתחילים לנסוע, מקדימה רכב צבאי, מאחורה רכב צבאי.
"ואתה יוצא מהקיבוץ, וזה כאילו... הייתי במסע לפולין, וזה הרגיש לי הרבה יותר גרוע. זה היה פשוט מסע שואה לכל דבר. אתה רואה כל צומת, יש... לא ראו גופות, אבל כל צומת אתה רואה, יש רכב שמחורר, שרוף, שאתה יודע מה קרה שם, הפוך,רכבים במצב קטטוני, אתה רואה יריות לכל עבר, סימנים של אופנועים על הכביש, מקומות שרופים, כאילו, כל צומת אתה רואה סיפור שאתה יודע שכאילו... יש לי חברים, נגיד, שנהרגו בצומת מבטחים, אתה רואה את הרכב שלהם. כל צומת אתה רואה סיפור. אנחנו, למזלנו, אנחנו לא עברנו ברעים, פנינו בצומת מעון, אז לא ראיתי את כל הנובה. אבל אתה ממש רואה כל צומת, כאילו יש סיפור עליה. זה היה מזעזע. כאילו באותו רגע פשוט הסתכלתי ואמרתי זה לא, כאילו, אנחנו בתוך סרט. אתה רואה טנקים נוסעים לך על הכבישים, כאילו, הזיה.
"וזהו, ואז בערך בצומת מעון, זה בטוח ולא בטוח, כי יש את אופקים גם בדרך. אבל משם כבר זה פחות היה שיירה וכל אחד, כזה, לבד. וזהו. העצירה הראשונה…"
מראיין: "את נמצאת איפה בזמן הזה? באוטובוס, ברכב?”
כספי: "אני ברכב עם אמא. הרי היא רצתה לנסוע באוטובוס…”
מראיין: "ברכב שלה, כאילו?”
כספי: "כן, של המשפחה. היא רצתה לנסוע באוטובוס, וגם אני וגם אבא אמרנו לה: ‘את לא יודעת כמה זמן זה ימשך. לא. בואי נקח אוטו, שלא נהיה תלויים על דברים, וזה’. אמרתי: ‘אפילו אני אנהג’, וזה. אמרתי לה: ‘רק אל תהיי ראשונה, שאם קורה משהו, שנחטוף אחרונים. וזהו. ואז אתה מתחיל את נסיעת המוות, בערך. כל הנסיעה, בערך שעתיים מהנסיעה היו שקטות. לא דיברנו. גם השעה הראשונה, זה האזור של ה…”
מראיין: "כשברכב, בעצם, אתן נמצאות, אמא שלך, את ואחיך”.
כספי: "ואח שלי. כן. השעה הראשונה שאתה נוסע זה שעה שאתה צריך להיות בשקט, למקרה שיקרה משהו. אתה צריך להיות עירני, במקרה שיש מחבלים וכו'. ואז משם כבר התחלנו לשים שירים שקטים. אבל גם, בדרך, אתה פתאום מגלה: הוא נהרג, והוא מת, והוא ככה, והוא נחטף, והוא זה, והוא זה, וסריה שאתה כבר לא זוכר. הכמות אנשים… כי לי יש גם מהמועצה וגם מהבסיס שנמצא שם... וזהו, ואז הגענו לאילת ורציתי למות”.
מראיין: "אפשר לשאול עוד כמה שאלות על הנסיעה?”
כספי: "כן, בטח”.
מראיין: "עצרתם איפשהו בדרך?”
כספי: "עצרנו בבאר שבע לקנות מים וחטיפים, למרות שלא אכלנו. אבל כן, בבאר שבע, זהו. עצירה אחת”.
מראיין: "ומה היה בעצירה?”
כספי: "תדלקנו, קנינו מים. זה היה גם עצירה של… (מתנשפת) פתאום אתה רואה את באר שבע, אתה רואה חיים. בואנ'ה, זה עולם מקביל. אנשים נוסעים שם, ואמרתי, וואו, אשכרה. אז זה היה, כזה, לצאת מהתופת אל האור. וגם באר שבע זה לא כזה רחוק מכל הזה, יכלו בקלות להגיע אליהם. אני לא יודעת איך הם לא הגיעו, אבל זה היה כזה, פתאום אתה יוצא מהאוטו מתוך, כאילו היית בכזה חדר סגור של חושך, מלא, מלא זמן,
כן, ואז אתה יוצא לאור כזה, אתה מסונוור, אז זה היה ככה. זהו”.
מראיין: "ומבאר שבע המשכתם את הנסיעה, לאן?”
כספי: "לאילת. נסיעה ארוכה”.
מראיין: "ובאילת לאן?”
כספי: "לפה, ישר לפה. הגענו לפה. עכשיו, בכל הסלמה, בדרך כלל – כל העוטף יגידו לך – זה כיף, הסלמה. זה הפוגה, חופשה על חשבון המדינה. זה כואב להגיד את זה, אבל זה נכון. וכל הסלמה אחרת היית רואה פה יותר אנשים נרתמים לפעילויות, וכנראה גם אני מאמינה שהפאבים היו פתוחים באילת, אז היינו... זה כמו חופשה, חופשה בהפתעה. זה עם הרבה יותר מצב רוח, הרבה יותר אווירה, הרבה יותר כיף. אבל זה לא אותו הדבר. קודם כל, זה לא הסלמה, זה מלחמה. אבל, פתאום אתה מאבד אנשים, וגם עברת... זה לא אותו דבר בשום צורה. ואתה מגיע, ומלא אנשים בוכים, אתה רואה את הפנים של כולם, וכולם רוצים, פשוט... כאילו זה היה אווירה של מוות במלון. כולם בדיכאון, כולם רוצים רק שזה ייגמר, כולם רוצים לחזור הביתה ולא לחזור הביתה. זהו, זה היה קשה”.
מראיין: "תסבירי. הכל טוב”.
כספי: "יש פה, יש פה אווירה, בעוטף – כשאנחנו הגענו למלון זה לא היה, אבל היה פה כל מיני, בעוטף, סיטואציה שזה הכי הזוי, של מי חטף יותר. המון, המון קיבוצים שחטפו יותר מהשניים, פתאום כאילו מזכירים את זה שהם חטפו. ואז אתמול היה איזה, מגיעים לפה המון מפורסמים והמון זמרים ושחקנים ואנשים שבאים לתמוך וזה. ואתמול, הרב הראשי של ישראל הגיע לפה להגיד הגומל. והיה כל מיני אמירות של אנשים שלא כזה אהבו את זה, שכאילו אמרו: ‘וואי, זה לא מתאים, למה הוא מגיע? וטה טה טה’. והאנשים האלה גם היו בהופעה אחרת של זמר כלשהו שהגיע לפה. ואז מישהי מהקיבוץ עמדה ועשתה נאום, שלדעתי צריך להיות משודר לכל רחבי העולם, שאמרה, כאילו, במילים האלה: ‘אנחנו לא’ – כאילו, אנחנו בתור קיבוץ כרם שלום – ‘לא צריכים להתבייש שאנחנו לא חטפנו כל כך חזק’. ויש פה אווירה, כאילו, אני יודעת שהקיבוץ שלי מרגיש את זה, אני מאמינה שגם עוד קיבוצים מרגישים את זה. יש אווירה של מי חטף יותר, חד משמעית. וזה עצוב שזה מגיע לזה, ושצריך להיכנס לזה. אני מסתובבת פה במלון ליד אנשים וקיבוצים מסוימים, או מושבים מסוימים, או מקומות מסוימים, שכאילו אני צריכה להגיד סליחה על זה שניצלתי, או סליחה על זה שהקיבוץ שלי חטף פחות. וזה עצוב שזה... לא שופטים בסיטואציה הזאת אף אחד".
"האמת שאתמול לקחו אותי לרב לאו שיברך אותי, אז הוא בא ואמר לי... עכשיו, אני לא, כאילו, אני מאמינה,
ואני מסורתית, אבל אני לא דתיה. אז הוא בא ואמר לי, כאילו, סיפרו לו שאני הצלתי אנשים. אז הוא אמר לי: ‘את יודעת, מי שמציל אנשים יש בו את הברכה הכי גדולה. כל אחד שאת תברכי יהיה זה’, אז הוא אמר, ‘אני רוצה ממך ברכה’. אז אמרתי לו: ‘הברכה היחידה שאני יודעת להגיד זה קידוש’.
מראיינת: "עשית לו קידוש?”
כספי: "הוא צחק. אמרתי לו: ‘אני לא יודעת כלום’. אז הוא בירך אותי גם. אבל... זהו. יהיה טוב, אני מקווה. קשה כרגע להגיד את זה בסיטואציה הזאת”.
ראיון: עמית שמש
צילום: שירלי פוקס
עריכת וידאו: הילה ולדמן
