גם חודש אחרי, כמעט כל מבנה, כל קיר, שביל ובעיקר הריח מספרים את הסיפור הטרגי של קיבוץ בארי. הקיבוץ הגדול ביותר בעוטף עזה, שהופקר במשך שעות ארוכות מול מאות מחבלים וספג פגיעה אנושה. עשירית מחברי הקיבוץ נפגעו, 96 חברי קיבוץ נרצחו, 32 נחטפו וארבעה עדיין נעדרים.
בימים אלה מתקיימת בקיבוץ פעילות - אבל לא כזו שקשורה בחציר, בטרקטורים ובשמחה, אלא בנסיבות כואבות. על הדשא הירוק נמצאים מילואימניקים דרוכים במקום ילדים שמחים, ובבתים הציוריים עובדים עכשיו צוותים של משרד הביטחון, שמחפשים שאריות של נפלים ושל קליעים שלא התפוצצו.
השבוע הגיע לשם צוות של רשות העתיקות העובד בשיתוף עם מינהלת תקומה, במטרה חשובה ביותר - לתעד, לשמר ולהנציח לעולמי עד את מעשי הזוועות שביצעו מרצחי חמאס ב־7 באוקטובר.
"חייבים לתעד ולשמר"
הצוות מתכנס בכניסה לקיבוץ: נתנאל איזק, המנכ"ל הנמרץ של משרד המורשת האחראי על רשות העתיקות, בכירי רשות העתיקות ואנשי המקצוע, ראש אגף מורשת נתנאל מזא"ה, וגם ח"כ לשעבר צבי האוזר, שיזם והקים את פרויקט שיקום תשתיות מורשת לאומית ובא לסייע לבקשת מועצת אשכול.
"שבועיים בלבד אחרי האירוע הבנו שחייבים לתעד ולשמר", אומר איזק. "את מה שקרה בשואה לקח כמה שנים עד שהתחילו להכחיש - את מה שקרה כאן יש מי שמנסים בעולם, ואפילו בישראל, להכחיש כבר מהיום הראשון. לא ניתן לזה לקרות. נכון שעכשיו זה לא נראה כמו הדבר הכי חשוב, יש לנו חיילים בעזה, יש מבצע צבאי, בלאגן בדרום, שיקום העוטף והתושבים - אבל בעוד 50 שנה נגיד שזה היה אחד מהדברים החשובים שעשינו".
האתגר שלהם לא קל. מתישהו בעתיד הקרוב הבתים השרופים ייהרסו, הצעצועים הפזורים ייאספו, הקיבוץ ישוקם, הגשם ישטוף את אבק השריפה. כל יום שעובר מייצר בלאי, ופרטים המשמשים עדות לטבח הנוראי נעלמים. עד כה לא התבצע איסוף של החפצים האישיים והציבוריים בקיבוץ, דבר שכנראה יצטערו עליו בהמשך.
איזק ואנשיו מתכוונים להנציח את שאירע בקיבוצים בשתי דרכים: הראשונה תהיה בתיעוד פיזי, על ידי צילום חזותי וצילומי תלת־ממד; והדרך השנייה, שאותה בודקים בימים אלה בסיור בבארי, ובהמשך בשאר הקיבוצים, היא להשאיר כמה שיותר מבנים על תילם, ובעיקר בתים שנפגעו בקצה היישוב - כך שיהיה אפשר לשמר אותם מבלי להפוך את היישוב משוקק חיים לאנדרטה עצובה.
הסיור ביישוב מלא פרטים ואפשרויות. כבר בכניסה נמצא השטח הציבורי, שבו היתה, בין השאר, מתפרה. השטח נשרף כולו, כיסאות ניצבים שרופים ומכונות תפירה מפוחמות על הרצפה. כמה צעדים משם נמצאים מבני הנהלת החשבונות של היישוב, ועליהם פסיפס צבעוני ויפה, שחציו נמס באש.
הליכה קצרה אל תוך שבילי היישוב מראה את סימני הקרבות העזים שהתחוללו במקום: רכב ישראלי שבור ומחורר מפגיעות קליעים, בית שהופצץ על ידי טנק ישראלי, קירות מחוררים מפגיעות קליעים ורימונים, צעצועים זרוקים בסמיכות לבתים וקערת ליל סדר עתיקה בין ההריסות. הכל צריך להישמר ולהיזכר.
"צופה פני עתיד"
האוזר הולך בין השבילים ונע בין טלטלה למשימה. באחד מהבתים הוא מוצא בובה זרוקה על הרצפה, ובקיר מעליה חור של קליע וסימני דם. "זה סמלי מאוד", הוא אומר. "כולם צריכים לראות את זה. אנחנו צריכים להתמקד באירוע צופה פני עתיד. צריך לעבוד גם על ליקוט חפצים וגם על מחשבה להקים מוזיאון גדול, כדי שאף פעם לא נשכח את מה שקרה פה".
הצוות של רשות העתיקות מסייר, מצלם, נוצר את הרגעים ואת המקום. איזק מסכם: "לצערנו הרב, נעשתה פה שואה. הרוע והאכזריות בלתי נתפסים. כולם חייבים להגיע לפה. לשבת בבית ולראות טלוויזיה וסרטונים ברשתות החברתיות זה טוב וחשוב, אבל זה לא דומה להליכה פה בין השבילים, לראות בעיניים את המראות, לדרוך על הדשא שבו התרחשו הזוועות.
"כשנמצאים כאן מרגישים יותר, וצריך שלאורך עשרות שנים קדימה אנשים ירגישו. אנחנו נצטרך לשמר את הזיכרון. ראוי שהמקום הזה יהיה כמו 'המסע לפולין' של שנת 2023, לזכור ולא לשכוח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו