מראה החללים החטופים הקדושים שיושבו אלינו היום יצרוב לנו את הנשמה, יקרע לנו את הלב. הארונות הקטנים יפרקו אותנו. אי אפשר לראות את זה בלי להתמוטט.
תיעוד מיום החטיפה של בני משפחת ביבס // צילום: דובר צה"ל
הם היו במוקד תפילותינו כל כך הרבה זמן, ועכשיו אנחנו רואים בדמיוננו את הלביאה המגינה על גוריה, את האימה, עיניים גדולות שואלות, חיבוק, תום שמתכסה באבק. ונותרה רק תפילה אחת, חסרת משמעות כי היא בדיעבד: שהם לא פחדו ולא ידעו, שהם לא סבלו, שהם מתו יחד באותה השנייה.
המראה המחריד יחזיר אותנו באחת למה שחשנו ב־7 באוקטובר: זעזוע עמוק מהרשעות התהומית של אויבינו חלאות האדם, חמלה עצומה כלפי כל מי שהרשע הזה נגע בו (כולל כל אחד מאיתנו, בעוצמות משתנות), זעם מטורף ובלתי נשלט ששום דבר לא יכול למתן, רצון לנקום, רצון צודק ובריא של אומה חפצת חיים, ואולי בעיקר - שבועה שהזוועה הזאת לא תחזור על עצמה, בשום קונסטלציה בעולם, אפילו לא בפרומיל.
אנחנו נביט במסך, כי העין נמשכת לאסון כמו אל תאונה, ואז נסיט את המבט, נשמור על הילד שבתוכנו, שעל אף כל השנה וחצי האיומה הזאת עדיין מרגיש, עדיין חשוף ופגיע. אותו ילד אמיתי ופנימי שהסתרנו ממנו את מראות הזוועה ואת הכבישים שסמרו מאימה ומדם. המראה הבלתי נסבל הזה יחזיר אותנו לתפקיד ההוא, של מגן הנפש, כי שוב נהיה שם ב־7 באוקטובר.
ארבעה ארונות. אדוות־אדוות של לבבות מרוסקים. המחשבה נמשכת לרגעים האחרונים, לפחד, לבכי, לתנועות האחרונות, לחסדים הקטנים, למבטים, למילים, לשקט שאין אחריו כלום.
ואז, אחרי שמראה הארונות רוקן אותנו - ואת השמחה שבשובם של החטופים החיים בשבועות האחרונים - נגייס את כל הכוח שנותר בנו ונעצור את המחשבות האלה. נסיט גם את המחשבה.
פרויקט שיקום עם
לא נשכח ולא נסלח. זה מה שיגידו החללים החטופים הקדושים שיחזרו אלינו. יחזרו להיקבר באדמה החמה שלנו, בין פרחי הלב השבור. צריכה להיות מילה בעברית פוסט־שמחת־תורה שמבטאת אבל וזעם שבאים יחד, צער שמניע לפעולה.
אחרי שנסיט את המבט והמחשבה - ננשך שפתיים. נשכנו אותן כל כך הרבה פעמים מאז היום ההוא, שהפצע לא מספיק להגליד. טעם מתכת של דם טהור יִקָווה בפה. הנעה לפעולה - למחות את זכר עמלק, כמו אז.
במופע האחרון של להקת המחול ורטיגו יורדים הרקדנים מהבמה ומחבקים את הקהל. ממש עוברים בין השורות ומחבקים, חיבוק עצום ומנחם. הם יודעים ואנחנו יודעים: העם המתוק והפצוע שלנו כל כך צריך נחמה, חיבוק, שקט, איחוי, זמן וחמלה כדי לתת לשפתיים וללב להגליד. פרויקט שיקום עם.
אבל כשזה קורה אנחנו מתמכרים לשקט. אומרים מי שמת מת, מי שחי חי, בואו נתמקד בעתיד. ואז מגיעים ארבעה ארונות ומזכירים לנו שמי שחי מת ומי שמת חי, שאין עבר ואין עתיד כי הכל מעורבב, ושאם עכשיו לא נזכור את העבר כאילו הוא הווה, שאם לא נפעל כאילו הוא עכשיו - לא יהיה לנו מחר. המחר יהיה אתמול, ולא תהיה לנו תקומה.
וכמו מיליון תמונות זוועה שתייקנו בזיכרון הלאומי שלנו, גם התמונה הזאת של החללים החטופים הקדושים תתויק ותרדוף אותנו עד קץ הדורות. הנעה לפעולה. שבועה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו