"החזקתי בידיים זיכרונות מאנשים": השוטרת שמטפלת בחפצים שנותרו בשטח

שום דבר בתפקידה כראש חוליית רישום ומוצגים במרכז הלוגיסטי של משטרת ישראל לא הכין את רפ"ק ענת אלטמן לעבודה שביצעה בשלושת השבועות האחרונים. מהרגע שפרצה המלחמה היא הפכה לאחראית משמרת וחלק מצוות של מאות שוטרים שקיבל לידיו אלפי שקיות סטריליות שקופות ובהן חפצים אישיים שהוסרו בזהירות מגופות של חללים.

היו שם טבעות נישואים וצמידים מכוסים בדם קרוש, ארנקים קרועים ותעודות זהות שרופות. אחת מתוך אלפי השקיות משכה את תשומת ליבה של אלטמן. היה בה עגיל אחד קטן של ילדה צעירה בשנים. היא ידעה שהוריה של הנרצחת ירצו לקבל כל מזכרת מבתם ותרה בעקשנות אחר חפצים נוספים שלה. כשסובבה את השקית כדי למצוא את המדבקה שמציינת את מספרו של החלל או את שמו, הרגישה שרגליה כושלות. זו היתה בת משפחה של בעלה, שנרצחה בבארי ביחד עם אחותה, הוריה ואחיו של אביה.

הפריט האחרון שבו נגעו

"אחרי שבוע של מיון פריטים אישיים, כשאת מדמיינת מיהם אותם האנשים שלהם היו שייכים, זה היה רגע של קריסה. ידעתי שאני חייבת לאסוף את עצמי ולהתאושש כי העשייה שם היא שליחות. לאדם מהצד זה אולי יישמע טכני, אבל זו הפעולה הכי לא טכנית שעשיתי בחיי. בידיים שלי החזקתי זיכרונות מאנשים וטיפלתי בהם בחרדת קודש, כדי לתת למשפחה את הפריט שהילד או בן הזוג שלהם נגעו בו אחרונים. חיפשתי בנרות את העגיל השני, אבל לא מצאתי. בהמשך הגיעו אלי פריטים נוספים של המשפחה שלי, כמו שעון, טבעות וצמיד. בשבת שעברה נסעתי לאח היחידי ששרד ולדודתו, אחותו של האב. היה חשוב לי לתת להם בעצמי את מה שמצאתי".

איך האח הגיב לחפצים של הוריו ואחיותיו?
"היה לו קשה להיות שם ולראות את החפצים, אז נתתי הכל לדודה שלו. זה היה רגע מאוד כואב ומרגש. מבחינתה היא קיבלה עולם שלם שנותר מהמשפחה שלה. היא רצתה לדעת מה קרה להם ואיך הם נפלו, אבל לא היו לי הפרטים. אמרתי לה רק שהחמישה הגיעו במצב שניתן היה לזהות אותם וזו היתה בשבילה נחמה קטנה.

"מאז אני כל הזמן חושבת על האח שנותר, בחור צעיר בלי הורים ואחיות. אני מאמינה שהוא כבר ראה את מה שהבאתי, אבל אני מכבדת את הפרטיות שלו. כשהוא ירצה, אני כאן".

בשבוע האחרון עבדה רפ"ק אלטמן, נשואה ואם לשתיים, במרכז לוגיסטי גדול שהושאל למשטרה במרכז הארץ. הדבר הראשון שרואים הוא את עשרות השוטרים כשעל ידיהם כפפות סגולות ובידיהם תכשיטים שונים, תיקי איפור ותעודות. קשה לפספס את השולחן הארוך בצד שעליו מונחות עשרות זוגות נעליים ששימשו את החוגגים במסיבה ברעים.

המראה מצמית ומזכיר את תמונות ערימות הנעליים מחוץ לתאי הגזים והמשרפות במחנות הריכוז. לא פחות. היו שם נעלי ספורט, נעלי הליכה וכפכפים שונים. לידם, על ספריות ברזל עצומות, תיקים מאובקים ששייכים לחוגגים, שק לבן ובו בגדים שנאספו בשטח וגם ארגז אחד קטן ועליו המדבקה "פריטים של ניצולים חיים" - קרן אור קטנה בתוך מתחם עמוס בשכול.

"את הפריטים האישיים קיבלנו מאנשי מז"פ, שהיו אחראים לזהות את החללים. לכל שקית היה מספר ולפיו תיעדנו את התכולה. ראיתי טבעות נישואים ושרשרות מפויחות וחשבתי על האנשים מאחוריהן. לא אשכח את הארנק המחורר שדרכו עבר קליע. אולי זו הדרך שבעליו סיים את חייו.
"בחלק מהארנקים היו תעודות מזהות, והתמונות קרעו לי את הלב. אי אפשר שלא לדמיין מי האדם. תמיד אזכור את הטלפון עם הכיסוי הלא שגרתי שחיפשנו במיוחד. הוא היה שייך לצעירה מהמסיבה, וההורים ביקשו את הטלפון כמזכרת. לחלק מהחפצים אין ערך כספי, אבל הערך הסנטימנטלי למשפחות שנותרו שבורות לא יסולא בפז".

"רגע השבירה עוד יגיע"

אתמול סיימה אלטמן את פעילותה במרכז הלוגיסטי לאיסוף חפצי חללים, שנמצא באחריות להב 433, וחזרה לעבודתה השגרתית באגף החקירות והמודיעין. "עכשיו הכל נראה לי לא קשור למציאות. שום דבר לא מרגיש שגרה. אני כל הזמן מחפשת איך אני תורמת עוד משהו לסיפור הגדול כל כך של החללים. בקרוב יעלה אתר אינטרנט עם תמונות של פריטים שלא זוהו כדי שניצולים ומשפחות של חללים יוכלו לזהות אותם".

את חולמת בלילה על מה שעשית?
"לא, אבל יש לי הבזקים פתאומיים של מה שראיתי. זה יכול לקרות באמצע הכנת ארוחת ערב. פתאום עולה לי תמונה של חפץ מסוים או הריח שהיה שם באוויר. בשלושת השבועות האלה ידעתי שאני צריכה את כל הכוחות עבור המשפחות של החללים, אבל להערכתי רגע השבירה עוד יגיע".