מומחים מהארץ ומהעולם מנסים לזהות את המתים מהטבח בעוטף: "לא נתקלנו בקושי כזה בעבר"

הממצאים שנאספים במכון לרפואה משפטית מעידים על עוצמת ההתעללות שעברו קורבנות מתקפת חמאס בטרם נרצחו • "יש אנשים שלעולם לא נדע מה קרה להם, שהמדינה תצטרך להכריז עליהם כחללים שמקום קבורתם לא נודע"

זיהוי גופות במכון לרפואה משפטית אחרי 7 באוקטובר. צילום: גדעון מרקוביץ'

מאחד הבתים בעוטף עזה הגיע למכון לרפואה משפטית גוש פחם, שנחשד כעצמות אדם. צילום סי.טי גילה את האמת המזעזעת: מדובר בשני סטים של עמוד שדרה, האחד של גבר בוגר והשני של ילד צעיר, וסביבם כרוך חוט תיל עבה. ככל הנראה אב ובנו, שנקשרו חבוקים והוצתו עד שנשרפו כליל.

שיירת המחבלים נכנסת לקיבוץ בארי \\ צילום: מצלמות אבטחה

התמונות האלה כלולות במצגת שהכין מנהל המכון, פרופ' חן קוגל, כדי להציג לעמיתיו בעולם מקצת מהזוועות שעברו על תושבי העוטף. המצגת קשה לצפייה אפילו עבור מי שחשבו שראו כבר הכל. היא לא נותנת מנוח גם כעבור שעות ארוכות: המחשבה על מה שעבר על האנשים האלה בבוקרו של 7 באוקטובר בלתי ניתנת לעיכול ולהבנה.

אתגר מקצועי עצום

קוגל הראה לי את המצגת אחרי ששאלתי אותו איך זה שעברו כבר שבועיים, ויש עוד כל כך הרבה אנשים שלא זוהו. "בתוך שבועיים זיהינו 800 איש. זה הישג מטורף", אמר, "זאת עבודה שלוקחת בדרך כלל חודשים. לאמריקנים לקח יותר משנה לזהות את הרוגי הפיגוע במגדלי התאומים, ויש כאלה שלא זוהו עד היום".

800 איש בשבועיים. פרופ' קוגל, צילום: גדעון מרקוביץ'

מהרגע הראשון הבין קוגל שהשיטה הנהוגה בעייתית. כעיקרון, אמורים לעבוד לאורך: לפתוח כל שק, לצלם את הגופה, את השיניים, לקחת טביעות אצבעות - תהליך שנמשך בערך שעה. "כדי להתייעל עברנו לעבוד רוחבית. לקחנו מייד דנ"א מכל הגופות, וכך הצלחנו לזרז את התהליך". המכון גם עבר לעבוד במשמרות, כדי להאיץ את קצב הזיהוי.

ועדיין, נותרו יותר מ־100 גופות שלא זוהו. זה מעיד על עוצמת ההתעללות שהאנשים עברו: בעיקר בשריפת הבתים, שבחלק מהמקרים הגיעה לחום של יותר מ־700 מעלות, מה שמסכל אפשרות מעשית להפיק מהגופה דנ"א. באחד הבתים אספו שק עם עצמות והביאו למכון. בבדיקת סי.טי התברר שמדובר בשלוש רגליים שמאליות ובשתי רגליים ימניות, כלומר בחלקי גופה של לפחות שלושה אנשים.

הריסות בכפר עזה, צילום: אורן בן חקון

בניסיון לזהות עוד גופות משתמש המכון בכל בדל מידע אפשרי. צילומי רנטגן ושיניים של כל הנעדרים נאספו מכל בתי החולים והמרפאות בארץ. רדיולוגים ומומחי מחשוב מנסים להתאים בין צילומי גופות (ולעיתים קרובות חלקי גופות) לבין הצילומים שקיימים במערכת. הבעיה היא שבין הנרצחים יש גם ילדים רבים שאין לגביהם שום היסטוריה, ולצידם גם עובדים זרים ואפילו מחבלים שגופותיהם השתרבבו ככל הנראה בין אלה שנאספו בשטח.

מייד לאחר שהתבררו ממדי האסון פנה קוגל לעמיתיו בעולם וביקש שמי שיכול, יגיע לישראל כדי לסייע. שאלתי אותו אם ישראל לא יכולה להסתדר בעצמה, ונעניתי בחיוך עגמומי. "אתה יודע כמה מומחים לרפואה יש בארץ?" שאל, ומיהר לענות: "שבעה. ואתה יודע כמה התקן?" זרקתי ניחוש שהיה רחוק מהמציאות. "90", השיב.

כדי לסייע לקוגל ולצוותו הגיעו לארץ מומחים מארה"ב, מניו זילנד ומשווייץ. פגשתי את אחת הרופאות השוויצריות והתעניינתי במה שעובר עליה. היא הגיעה מז'נבה ואמרה שמה שקרה פה הוא חסר תקדים, "מעולם לא ראיתי דברים כאלה". העדויות שלה ושל עמיתיה יוכלו לסייע לישראל להגיש תביעות בעתיד כנגד חמאס וגורמים אחרים שתמכו בהם.

דלת מרוססת בכפר עזה, צילום: GettyImages

בין אלה שהגיעו לישראל יש גם אנתרופולוגים מומחים, שמנסים לסייע בעבודת הזיהוי על פי גיל ואופי העצמות. באחד החדרים במכון מרכיבים, פשוטו כמשמעו, את פיסות העצמות שנאספו בשטח לכדי גופה שלמה בניסיון לאפשר את הזיהוי שלה. "זה אתגר מקצועי עצום", אומר קוגל. "אני חושש שיהיו מקרים שבהם לא נצליח לזהות. אנשים שלעולם לא נדע מה קרה להם, שהמדינה תצטרך להכריז עליהם כחללים שמקום קבורתם לא נודע".

לעיתים קרובות נדרשים קוגל וצוותו להכריע אם אדם מת על סמך בדל של עצם שנמצאה בשטח. במקרים אלה נעשה ניסיון לחזור לנקודת המוצא: לבית או למיקום שבו נמצאה הראיה, בניסיון לאסוף ראיות נוספות שיקבעו את המסקנה. "ככל שעובר זמן, כך רשימת הנעדרים מצטמצמת כי אנחנו מזהים עוד ועוד אנשים, ומנגד - בכל יום שעובר יותר קשה לנו להפיק דנ"א כדי לזהות".

"הוצאה להורג בסיטונות"

קוגל אומר שהוא כבר 31 שנים במקצוע, ושום דבר לא הכשיר אותו לאירוע הזה. "ראיתי אנשים שנורו, שנשרפו, אבל לא כאלה שזה נעשה להם בדרך הזאת ובטח לא בהיקפים כאלה". המצגת שלו מלאה בדוגמאות: המוני אנשים שנכפתו בכל דרך אפשרית (בחוטי חשמל ותיל, באזיקונים ובבגדים, ואז נורו או נשרפו, או גם וגם). "היו שם הוצאות להורג סיטוניות מטווח אפס, כולל של ילדים", הוא אומר.

חיילים בכפר עזה, צילום: איי.אף.פי.

הניסיון בעבודה לא מחסן מהמראות, ובטח לא מהעובדה שהכל כאן אישי. ד"ר נורית בובליל, מנהלת המעבדות במכון, מספרת על עובדים במכון אשר הכירו אנשים שנעדרים, ונדרשו לעבוד תוך ציפייה בלתי אנושית כמעט לזיהוי יקיריהם. היא עצמה עסוקה כל העת בעבודה ולא מצליחה לראות חדשות, אבל הזוועה נמצאת אצלה בידיים.

"ההיקף של האירוע הזה, המספרים, זה פשוט לא נגמר", היא אומרת. "כשאני מצליחה להרים את הראש מהעבודה אני לא יכולה שלא לדמיין את התופת".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר