הדי הקרבות של מלחמת יום הכיפורים עדיין נוכחים בנפשו של שלמה רז. כשהוא נזכר באותה מלחמה, צלילים אלה מתפרצים ממנו בלהט וברגש רב. גם אחרי 50 שנים המלחמה טבועה בו ומלווה אותו במהלך חייו.
רז, שהיה קצין צעיר בחטיבת גולני עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, משחזר בשיחה עם "ישראל היום" את הרגעים הגורליים מהמשימה שקיבלו הוא וחבריו – הגנה על הר החרמון: "הקרב שבעיקר זכור לי הוא העלייה הראשונה לחרמון, כיוון שהפער בין מלחמה לבין פעולה מבצעית לפני מלחמה הוא בלתי ניתן להסבר.
"צמחתי בסיירת גולני והיו לא מעט פעילויות מעבר לגבול, ולכן ששנו אלי קרב. את השוק קיבלנו כשחצינו את הגשר שמוביל לכיוון מג'דל שמס. הגשר היה מטווח. אני הייתי אז מ"מ טירונים, ואמרו לנו לקחת את הטירונים הכי טובים כדי להגן על ההר. בחרנו קבוצה של חיילים שהיו מיומנים יותר ועלינו לקריית שמונה ומשם לחרמון.
"בדרכנו היה עלינו לחצות את הגשר לכיוון מג'דל שמס, שעליו ירדה ארטילריה כבדה מאוד. שום דבר לא הכין אותי לזה. התחלתי להבין שאני נמצא בעולם אחר ממה שהכרתי בימי השגרה. כל החדירות השקטות שעשינו עד כה מעבר לגבול, אינן דומות לפעולות בשעת מלחמה".
היו שחששו
רז מספר כי המראות הקשים והאש הכבדה גרמו לכך שחיילים אחדים חששו והחליטו לנטוש: "הייתי מפקד זחל"ם, והנהג, שהיה מילואימניק, ברח מתוך תא הנהג. אנחנו יושבים בזחל"ם, תקועים באמצע הגשר המטווח, ואין לנו נהג. היה צריך לרדת ולחפש אותו ולהכריח אותו להיכנס חזרה לתא הנהג ולעלות במעלה החרמון. כאשר היינו במגמת עלייה לחרמון, התחילו לרדת כוחות עם נפגעים ופצועים.
"תוך כדי העלייה צעקו לנו 'תסתובבו, תיסעו מפה. הורגים שם את כולם'. אך המשכנו לעלות במעלה ההר כמו ברווזים במטווח. הכוונה היתה להגיע לכיוון מוצב החרמון ולכבוש אותו חזרה מידי הסורים".
לכל הפודקאסטים בפרויקט המיוחד לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים מבית "ישראל היום" - הקליקו כאן
מראות המלחמה עדיין טריים בזיכרונו של רז, משל היו אתמול: "אני זוכר שבכל פעם זחל"ם מוזז הצידה אחרי שהוא או האנשים שבו נפגעו, ואני ממשיך להתקדם. בשלב מסוים אנחנו מקבלים הוראה, שהיתה הקלה גדולה, להסתובב ולהתרכז חזרה ברכבל התחתון. ואז קרה דבר מדהים. כנראה הסתובבנו בחסות ענן כבד, שהתחיל לרדת על ההר ונתן לנו מעין מסתור. עברו מעלינו שלושה מסוקים סוריים ענקיים. כולם ירו על המסוקים האלה והם המשיכו ולא קרה שום דבר".
בתוך שטח האויב
חוץ ממשימת כיבוש ההר, לשלמה רז ולצוות שלו היו עוד משימות שוטפות רבות: "היינו עושים בלילות מארבים לכלי רכב. עוברים את קווי המגע עם הסורים, יותר עמוק לתוך סוריה, ומציבים שם מארבים. זה הצליח לנו. פגענו באויב.
"היה אירוע סוריאליסטי בלב המובלעת הסורית: הגיע טנדר ישן. אנחנו נדרכים, ומתוך הרכב הזה יוצאת דמות מוכרת, מאיר הר־ציון האגדי. למה ואיך הוא הגיע לשם, אני לא יודע. הוא הסתובב לו בתוך אזורי לחימה. לראות בעיניים את מאיר הר־ציון היה דבר מדהים".
רז מבקש להעלות לסדר היום עניין שמעט נשכח: "אני רוצה לדבר על עניין שהלך לאיבוד ברבות השנים - השהייה הארוכה והקשה מאוד בהתשה שהיתה במובלעת הסורית.
"המלחמה החלה ב־6 באוקטובר 1973. הסכם הפרדת הכוחות עם הסורים היה בסוף מאי 1974. כלומר, שבעה חודשים של אש בלתי פוסקת ברמת הגולן, רוב הזמן בחורף קשה מאוד. ישבתי עם המחלקה שלי במקום הכי צפון־מזרחי במובלעת, 40 קילומטר מדמשק. שהינו שם כמה שבועות.
"זה היה מוצב מאולתר, וברגע שהתחילה הארטילריה החיילים היו נכנסים למעביר מים צר מתחת לכביש ובמשך שעות שוכבים שם. לא היה ציוד כמו שצריך. ככה חיינו במשך תקופה ארוכה בחורף ברמת הגולן. השהייה תחת ארטילריה היא קשה מאוד. זה מתיש נפשית. יש נפגעים והרוגים. צריך להמשיך לתפקד ולהוציא סיורים. היו שבועות ארוכים ומורטי עצבים. המסר שאני רוצה להעביר הוא לתת ביטוי להתשה הקשה שהיתה בתום הקרבות של יום הכיפורים, שנמשכה חודשים.
"אני זוכר מקרה מדהים. יצאתי מהמובלעת הסורית בטרמפים בדרך הביתה. במהלך הנסיעה נרדמתי, אך לפתע התעוררתי שטוף זיעה. התברר שהשקט, שאליו לא הייתי רגיל, היכה בי בתדהמה לאחר ימים שלמים תחת ארטילריה, פגזים ורעש איום".
אירוע אישי גורם לרז לעצור לרגע את שטף דיבורו והתרגשות ניכרת על פניו: "כשהגעתי בפעם הראשונה אחרי הקרבות הביתה, הגיעו חברים של ההורים שלי לראות אותי חי. ההורים שלי, על המשקל שלהם כשורדי שואה, הביטו בי בהתרגשות והחוויה הזאת לא עוזבת אותי".
לאחר המלחמה רז הצליח להדחיק חלק מהמראות הקשים שחווה, ועבד כעיתונאי במשך שנים רבות. במהלך שליחות מקצועית בארה"ב, כאשר הלך לראות את הסרט "להציל את טוראי ראיין", הכל חזר אליו באחת.
"סצנת הפתיחה היא כל כך עוצמתית וריאליסטית שבבת אחת הכל צף", הוא נזכר. "הייתי כל כך עצבני ומתוח תוך כדי הסרט. אז החל נושא המלחמה והשירות הצבאי לצוף מחדש. העוצמה של המלחמה והמשקעים שלה כנראה תמיד היו קיימים בתוך־תוכי. זו מלחמה טעונה".
"יום כיפור בגרסה שלי"
"זיכרון חזק שהולך איתי הוא שבשעה שש בערב קצין שבא לגייס אותי למלחמה דפק על דלת בית הוריי. את הדפיקה הזו בדלת אני שומע עד היום בכל יום כיפורים בשש בערב. אני חילוני לגמרי, אבל ביום כיפור אני בבית בגלל המלחמה. אני מקיים את יום כיפור בגרסה שלי".
לצד ההתמודדות עם זיכרון מלחמת יום הכיפורים, רז מעלה נקודה הבוערת בקרבו: "צריך להיות מהדור שלי של מלחמת יום הכיפורים, כדי להבין את עוצמת הדברים של אנשים רציניים, אלופים במיל' שהיו מ"פ או מג"דים במלחמת יום הכיפורים, שאומרים שהם מודאגים היום יותר מאשר במלחמת יום הכיפורים, כדי להבין את הסיטואציה הקשה מאוד שאנחנו נמצאים בה.
אל תבטלו אותם, תאזינו לאותם קצינים בכירים, שהיו בדרגי הביניים ביום הכיפורים והיו בליבת הקרבות. כשהם חוששים שאנחנו בסיטואציה דומה לזו שהיתה לקראת מלחמת יום הכיפורים, אל תבוזו לדברים שנאמרים מתוך חשש אמיתי לגורלה של החברה הישראלית ואולי של מדינת ישראל. אנחנו עברנו חוויה מאוד מטלטלת והיא שלימדה אותי להביט נכוחה על פני הדברים".
בימים אלה שלמה רז מגיש את הפודקאסט "שעת מלחמה" ברשת "עושים היסטוריה", ובו הוא מראיין את בכירי צה"ל לדורותיו ועוסק גם במלחמת יום הכיפורים, שלנצח תהיה חלק ממנו.
