"המערכה על השומרון התחילה בגרעין אלון מורה עוד לפני מלחמת יום כיפור, אבל המאבק האקטיבי התחיל בגלל רוח הנכאים והתוצאה המדינית של המלחמה", כך מספר בני קצובר, מראשי "גוש אמונים". "לאחר שישראל החלה בנסיגות בסיני ובגולן, הבנו שצריך לפתוח במאבק על הקרקע ביהודה ושומרון. אין ספק שרוח הנכאים של מלחמת יום כיפור תרמה להקמת ההתיישבות".
בדרך כלל מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון מקושר באופן טבעי למלחמת ששת הימים. שחרור האדמות בלב ארץ ישראל ההיסטורית ב־1967, לרבות המקומות הקדושים וההיסטוריים שהיו בהם, כפר עציון, קריית ארבע וכמה יישובים נוספים שהוקמו כבר בשנים הראשונות כוננו
קשר בל יינתק. ואולם, יהודה ושומרון לא היה מיושב ברובו המוחלט עד לאחר מלחמת יום הכיפורים. תנועת גוש אמונים הוקמה רק בעקבות המלחמה המדממת ההיא. כך, מתוך השכול והעצב, הובילו אנשי התנועה להקמת המפעל, שחצה השנה את רף חצי מיליון התושבים.
בשנים הראשונות לאחר שחרור יו"ש, ההתיישבות באזור היתה מנומנמת. כפר עציון וחברון הוקמו בהסכמה ובשיתוף מלא עם הרשויות, וכך גם ראש צורים, אלון שבות, מבוא חורון וההתיישבות בבקעת הירדן, בצפון סיני ובגולן. אבל הציבור היה אדיש למדי, וממשלות המערך בהובלת לוי אשכול וגולדה מאיר לא הקימו יישובים בשומרון ובבנימין.
והנה, לאחר מלחמת יום הכיפורים הכל השתנה. הקרבות הסתיימו אמנם בניצחון, אך גבו מחיר כבד. אלפי הרוגים ופצועים, שאותם הכירו כמעט בכל בית בישראל, והחשש מפני חורבן בית שלישי הותירו את החברה הישראלית בשבר עמוק.
"החודשים שאחרי מלחמת יום הכיפורים היו תקופת משבר קשה במדינה. מספר הקורבנות הרב, כ־2,656 הרוגים ועוד אלפי פצועים, ההנהגה שהכזיבה, התחושה של אובדן העוצמה הצבאית, ההצלחות הראשוניות של צבאות מצרים וסוריה - כל אלו גרמו לדכדוך רבתי בציבור הישראלי", כתב על כך העיתונאי והיסטוריון ההתיישבות חגי הוברמן בספרו "חנן פורת: סיפור חייו".
אחד מאלפי הפצועים האלה היה חנן פורת. הצנחן שלחם בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, ושנמנה עם מייסדי ישיבת הר עציון באלון שבות, מצא את עצמו משרת בחזית הדרומית ביום הכיפורים. פגז מצרי פילח שם את כתפו בתעלת סואץ, בלי להתפוצץ, ופצע אותו קשה.
התוצאה היתה תהליך ארוך של חשבון נפש. פורת הגיע למסקנה כי הוא קיבל את חייו במתנה, ועל כן הוא צריך להקדיש אותם לפעילות ציבורית למען עם ישראל.
"חנן קרא מאמר בביטאון התנועה הקיבוצית 'שדמות', שכתב העיתונאי ארנון לפיד, שכותרתו היתה 'הזמנה לבכי'", מספר הוברמן. "זה היה מאמר שהייאוש חלחל בו מכל שורה. חנן סיפר לימים שהייאוש העמוק כאב לו כל כך, שהרגיש שהפצעים נפתחים לו מחדש".
כך, למשל, כתב פורת: "באותו הרגע נולד אצלי הניצוץ שהוביל בהמשך להקמת גוש אמונים". הוברמן מסביר: "אחרי מלחמת יום הכיפורים היתה תחושה של ייאוש, שהמילה נסיגה אינה מילה גסה. זה מתחיל בהסכם הפרדת הכוחות במצרים, כשישראל נסוגה לגמרי מתעלת סואץ, ואז לגולן, על מסירת קוניטרה. זה הקפיץ לאנשי גוש אמונים לעתיד את הפיוזים. הרעיון של נסיגות הולך ומשתרש, ומי אומר שזה לא יגיע ליהודה ושומרון?"
בעקבות כך, הרב לוינגר, יצחק ערמוני וחנן פורת נפגשו בביתו בכפר עציון וניתחו את המצב המדיני והפוליטי. הם הסכימו שאין שום ערובה לכך שיו"ש יזכה לחסינות מפני נסיגות עתידיות.
"השלושה היו תמימי דעים שבשטח ריק מיהודים יהיו לחצים להסתלק ממנו. הם החליטו לערוך כינוס מורחב של פעילים בציונות הדתית, לקביעת פעולות בנושא המהפכה האמונית", מתואר בספר על חנן פורת.
סנונית בצפון
בערב קר וגשום בינואר 1974 התכנסה פגישה מכרעת בביתו של הרב חיים דרוקמן במרכז שפירא. למקום הגיעה קבוצה של צעירים, ובראשם חנן פורת והרב משה לוינגר.
במשך שעות דנו הנוכחים כיצד לסכל רעיונות לנסיגה ביהודה ושומרון. בסוף הפגישה קם יהודה הראל, מראשוני המתיישבים בגולן. "לא ייצא מהישיבה הזו כלום אם אחד מכם לא ישיג רכב, ויתחיל ממחר בבוקר לנסוע לבצע את מה שאמרתם", הוא אמר בדברים שצוטטו לימים בספר שכתב הוברמן. כך החלו תנועת גוש אמונים וההתיישבות בפועל.
הפתרון שהגו אנשי גוש אמונים היה מלחמה על השטח. יציקת משמעות ציונית חדשה, שמירה על אדמות הלאום במצב שבו כלל לא בטוח שיישארו בידי ישראל. למעשה, היישוב הראשון שהקימו אנשי גוש אמונים כלל לא היה ביש"ע - אלא בגולן. היישוב קשת הוקם בבונקר בקוניטרה על מנת לנסות למנוע את הנסיגה, אך מאבק זה לא צלח והוא הועתק לאחר הפינוי למקום שבו הוא קיים היום. שמו, מאמינים רבים, מרמז על ייעודו - "קוניטרה שלנו תמיד". המאבק שיתמקד ביו"ש במשך שנים, ולמעשה גם היום, הוצת בצפון הרחוק.
מדיבורים למעשים
ביוני של אותה השנה החל המאבק על הקמת אלון מורה, שהיה אות הפתיחה להרחבת ההתיישבות ביו"ש. "עד אז הפעילות שלנו היתה יותר דיבורים וגיוס אנשים", נזכר בני קצובר. "עברנו מדיבורים למאבק בגלל הנסיגות - ישראל מסרה שטח למצרים ושטח לסורים, ואמרנו: די, זו סכנה משמעותית לארץ ישראל וחייבים לפתוח במאבק".
שבע פעמים עלו אנשי גרעין אלון מורה לשטחים באזור חווארה, אך רק לאחר העלייה המפורסמת לסבסטיה הם קיבלו את האישור להתיישב במחנה קדום, לימים היישוב קדומים.
"בפעם הראשונה היינו מעטים, ובפעם השנייה כבר היו אלפים. אין ספק שהרוח אשר נשבה
מהמהלך, בניגוד לרוח הנכאים, הביאה למספרים האלו. בתוך שנה וחצי קמו 12 קבוצות נוספות שהובילו להקמת יישובים. המערכה על השומרון שהגיעה לאחר מלחמת יום כיפור הביאה לגל עצום והוכיחה שניתן להרים דברים, שאפשר ללכת לכיוון אחר", אומר קצובר.
ניצחון והפסד אסטרטגיים
הוברמן אומר גם הוא כי למלחמה היתה חשיבות מכרעת להתיישבות ביו"ש. "בגוש אמונים האמינו שמבצע ההתיישבות ירומם את הרוח בעם, ופרצו את ההתיישבות בשומרון", הוא אומר. "לאווירה של מלחמת יום כיפור היתה השפעה אדירה על תנועת ההתיישבות".
"50 שנה לאחר מלחמת יום כיפור, אין ספק שחנן פורת ניצח", הוא מוסיף ומנתח את תנועת ההתיישבות, לצד התנועה ההפוכה בשמאל שקמה באותו זמן - "שלום עכשיו".
"בכל פעם שהוקמה ממשלה, קמה תנועה לעומתית, וכל אחת מהן נחלה ניצחונות אסטרטגיים והפסדים אסטרטגיים. גוש אמונים הוקמה בממשלות השמאל לאחר יום כיפור, ואז שלום עכשיו בממשלת הימין של אחרי המהפך. גוש אמונים בנתה את ההתיישבות ביו"ש, אבל שלום עכשיו הנחילה את שיטת שטחים תמורת שלום".
לדבריו, "אמנם שלום עכשיו הצליחה להביא להסכם אוסלו, אבל מפות ההתיישבות בהסכם הוכתבו על ידי ההתיישבות. במקומות שבהם היתה התיישבות מאסיבית, היישובים הפלשתינים מקוטעים, ובמקומות שלא היו יישובים - הפלשתינים קיבלו שטחים נרחבים".
