ב־31 במאי 1974 נחתם הסכם הפסקת האש והפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה. אמנם היתה הפסקת אש שסיימה ב־24 באוקטובר 73' את מלחמת יום הכיפורים, אלא שבחזית הסורית התפתחה מלחמת התשה ובצילה המשא ומתן בין ישראל, מצרים וסוריה בתיווכו של מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר.
למחרת החתימה, ב־1 ביוני, הגיעו ארצה השבויים הפצועים מסוריה. כעבור חמישה ימים נחתו שאר השבויים.
זאת היתה אחת התקופות הקשות והמעצבות בתולדות המדינה, והמסמכים שמשתחררים היום לפרסום משקפים משהו מההיסטוריה, בייחוד במה שנוגע לצד המדיני. פעילות הרקע בחברה הישראלית המחלימה מכוויות המלחמה, שאותה תיאר שר הביטחון משה דיין כ"כבדת ימים וכבדת דמים", חדרה לישיבות הממשלה והשפיעה על ניהול המו"מ ובפרט בחזית הסורית.
בעוד שבויי מצרים חזרו ארצה כבר בסוף נובמבר 73', השבויים בסוריה נתפסו כמי שמוחזקים בידי אויב אכזרי ורצחני, והילכו שמועות על רצח של כ־100 מהם. עם הפסקת האש של מלחמת יום הכיפורים דרשו בני המשפחות, הנשים והאימהות, שלא לממש אותה בטרם ישובו יקיריהן הביתה.
קיסינג'ר ניהל בחודשים הראשונים מו"מ במקביל מול המצרים ומול הסורים; אלא שבישראל היתה הפרדה ברורה בין שני האויבים. באותם ימים האווירה בישראל היתה שהמו"מ והסכמי ההפרדה שבדרך מול מצרים הם שלב בדרך לשלום. לעומת זאת, מול סוריה התחושה היתה שלא יהיו שלבים נוספים בדרך.
כל המיקוח מול הסורים נעשה תוך מחשבה על היום שאחרי העסקה וכיצד ניתן יהיה להגן על רמת הגולן ועל הצפון בכלל. שר החוץ אבא אבן ציטט את קיסינג'ר שאמר כי "ההבדל הוא שסאדאת רוצה למנוע מלחמה ואסד רוצה בהשמדת ישראל".
במסמך של צוות המו"מ הישראלי מ־20 בינואר דווח כי "קיסינג'ר סיפר כי כשעה וחצי נאלץ לשמוע דברי הוקעה קשים מצד אסד על סאדאת... נשיא מצרים אינו מתואם עם סוריה... לדברי אסד, סאדאת אינו דואג לערבים ואין הוא מתעניין בפלשתינים".
קיסינג'ר ביקש ליצור מצב שיאפשר לשחק בין אסד לסאדאת במגמה להוריד את הלחץ מהאחרון. נושא השבויים, בייחוד בסוריה, מחליש את עמדת ישראל והופך לקלף במסגרת הוויתורים האסטרטגיים שישראל נדרשת לבצע.
הממשלה נגד התקשורת
בין כלל הלחצים הפנימיים, נושא השבויים והנעדרים הוא המעיק ביותר על שרי הממשלה. הם מתלוננים על שהתקשורת נותנת במה להורי השבויים ולטענותיהם נגד הממשלה.
בידי ישראל נמצאת "המובלעת הסורית", שטח שנכבש במלחמה ומאפשר ירי תותחים לפאתי דמשק. אך כל התקדמות במו"מ על שחרור השבויים, כולל רשימת השבויים עצמה, הפכה לחלק ממיקוח על שטחים וסידורי הפרדת כוחות שהביאו את הממשלה לבסוף לוויתור לא רק על המובלעת, אלא גם לנסיגה מסוימת מקו הגבול הקודם שנקבע ב־67'. אך הוויתור הסמלי הבולט היה על העיירה קוניטרה.
"אחרי כל הדברים האלה אני שואל: האם ההצעה שלנו אינה יותר מדי נדיבת לב מבחינת הוויתור שאנחנו מוותרים בשלב זה כדי להגיע להפסקת אש?", שאל השר שלמה הלל. "...אין אני יודע מה משמעותה (של הפסקת אש) אם פני סוריה אינם לשלום", הוסיף.
ברקע דיוני המו"מ בחודשי חורף 1974, התקיימו גם הדיונים המפורסמים מוועדת החקירה בראשות נשיא ביהמ"ש העליון שמעון אגרנט.
אין חדש תחת השמש
הרמטכ"ל, דוד (דדו) אלעזר, כיבד את השרים בהופעותיו והסביר בסבלנות לשרים כמו משה קול, זרח ורהפטיג, בורג ונתן פלד את הצעותיו בעניין קווי הסיום של תוכנית הנסיגה - על המפות עצמן.
מדובר בהבדל בולט בין אז להיום, כאשר הרמטכ"ל מתקשה להכיר בסמכות הממשלה. הבדל נוסף שבולט הוא כי ברשימת משתתפי הישיבות נעדר שמו של היועמ"ש.
גולדה מצידה היתה עסוקה לא רק במלחמה, במו"מ ובשרים סוררים, אלא גם ניהלה מו"מ קשה אף יותר על הקמת קואליציה חדשה־ישנה בעקבות הבחירות שנערכו בסוף דצמבר 1973.
הדיווחים על כך שיצחק רבין יכהן בממשלה החדשה כשר הביטחון גררו ניצול של המתיחות הביטחונית ואיומי המלחמה למטרות פוליטיות, כך הלעיג מעל בימת הכנסת ראש האופוזיציה מנחם בגין. הוא טען שהנפנוף באיומי מלחמה נועד כדי לסגור את המו"מ הקואליציוני.
"לא רציתי לתת את קוניטרה"
שתי דמויות מחאה בולטות שעלו לכותרות באותם ימים היו מוטי אשכנזי, מנהיג ההפגנות מול משרד רה"מ, ויהודה הראל, הדמות המובילה בהתיישבות ברמת הגולן. "הפרדה בין ישבנים לכיסאות - עכשיו!", זעקו השלטים.
יהודה הראל ארגן את הקואליציה ההיסטורית של יישובי הגולן עם גוש אמונים וגוש עציון למניעת נסיגה ברמת הגולן ומהעיירה קוניטרה.
אל מול חשש היישובים שהסורים יישבו קרוב מדי אליהם מעבר לקו החדש, יצא דווקא יגאל אלון: "אין דרך להבטיח שיישובינו יחיו בספר ויחד עם זאת לא יהיו בספר. כאשר המתיישבים מקימים יישובים על פי הנחיות הממשלה באזורי ספר, כמו רמת הגולן, בקעת הירדן, בקריית ארבע, בגוש עציון ובפתחת רפיח... פירושו של דבר שהמתיישבים לוקחים על עצמם לחיות בספר על כל המשתמע מכך".
עם פרסום הדו"ח החלקי של אגרנט דדו התפטר. הרמטכ"ל החדש, מוטה גור, דיבר לקראת חתימת הסכם עם הסורים על קצינים שאמרו לו: "תפסיקו להתברבר על עוד קילומטר או פחות קילומטר, תעשו הפרדה, נארגן את הצבא ונקבל את הנשק הדרוש לנו".
גולדה, בהתבטאות אופיינית, סיכמה את ההסכם הסורי: "אלוהים עד, לא רציתי לתת את קוניטרה". באופוזיציה אמרו שתוצאות המלחמה היו תבוסה מדינית לישראל. דמותה של ראש הממשלה גולדה מאיר היתה פופולרית בעם - עד 6 באוקטובר. לאחר המלחמה היא הפכה לדמות שנואה, בעיקר על ידי דור לוחמי 73', שראו בה סמל לזחיחות, אטימות וצדקנות.
רק לאחרונה, במסגרת שכתוב והאדרה של דמויות מההיסטוריה של תנועת העבודה, כולל הסרט הביוגרפי עליה, החלה הערכה מחדש של דמותה של גולדה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו