אליטה? אנחנו?! הם פשוט עברו לצד הנכון של החוצפה

מה בעצם מסקרן כל כך בתופעת "אופירה וברקו"? בתחילת הדרך הם נחשבו למופת של וולגריות גסה, מהסוג שמבקרים אנינים כינו "קרקס בורות", עם "ערך עיתונאי שואף לאפס". אבל אז חלה תפנית גדולה, אי שם ב־2020 כמדומני. פתאום אופירה אסייג ואיל ברקוביץ' הפכו להיות תופעה טלוויזיונית מרעננת. ממכרת. חובת צפייה. מפגן של אומץ.

הם לא שינו סגנון, וגם לא סגרו פערי השכלה. הם פשוט עברו לצד הנכון של החוצפה, מאז שהתחילו להטריל ימנים ולעשות את המוות לליכודניקים. עכשיו הם באזור הזמן שבו גסות, וולגריות, קרקס - הם לגיטימיים. קצת כמו איום בסרבנות או חסימת כבישים: זה חילול של כל נורמה מקודשת כשזה נעשה מימין; זה שירות עצום לדמוקרטיה כשזה נעשה מאנטי־ימין.

לחן: עממי

אבל לאופירה וברקו יש ערך נוסף, שהופך אותם לנכס יקר ערך עבור מתנגדי הממשלה. ערך הנובע מהאסוציאציה, או ליתר דיוק מהסטיגמה שנלווית לסגנון השיח הקולני, הבלתי פורמלי, המתלהם, ה"נמוך" של צמד המגישים האקסטרה־דעתניים, וזו אותה עממיות מובחנת, לא חבויה, צעקנית וצ'פחאית. בדמיון החברתי של ישראל, הסגנון שלהם ממקם אותם באקלים התרבותי שמזוהה עם מזרחיות ופריפריאליות. כלומר ליכודיות. אופירה וברקו נשמעים כמו ליכודניקים; ולא ליכודניקים מהזן מעורר הגעגועים, של פעם, אלא ליכודניקים של עכשיו. כלומר ביביסטים.

לכן הצפייה בהם מעוררת אפקט מיוחד במינו. מוזר, תמהים הצופים. הם רל"ביסטים חרופים - אבל הם הולכים ומגעגעים כמו ביביסטים. זו החוויה ההופכית למבטי הפליאה שמקבלים ימנים שלא נראים כמו הטיפוסים שתמצאו בכתבות טלוויזיה על מרכז הליכוד. "לא רואים עליכם, איך יכול להיות". אז גם על אופירה וברקו לא רואים. ועובדה. הם אנטי־ביבי.

זה הערך הגדול שלהם, בעיני מעריציהם המתרבים. הם משמשים המחשה חיה, אנרגטית וסוחפת למזג אנטי־ביבי שהוא לא נשוא אף, לא שמור רק לחוגים אליטיסטיים באקדמיה ובתקשורת, ולא נחלתם של "המבוססים" וההגמוניים. הם מוכיחים, בכל יום שישי בערב, שיש לרל"ביזם אחיזה אותנטית גם בקרב שכבות עממיות, עם כל הקולניות, הוולגריות וההתלהמות המתבקשות מתוקף המעמד הנמוך.

כי בתרבות הפוליטית שלנו, מה לעשות, ימין מזוהה עם שכבות עממיות - מזרחים, חרדים, תושבי פריפריה - ושמאל מזוהה עם הבורגנות המשכילה, האמידה, הקוסמופוליטית ושוחרת התרבות. משהו מוזר קרה לנו בדרך, אבל מתברר שהפועלים הם במצודת זאב, ולא בבית ברל. ובדיוק כמו שלהיות "ליכודניק" או "ביביסט" זה סימן לעממיות נחותה - כך התנגדות לליכוד ולנתניהו הפכה לאמת מידה למהוגנות בורגנית נעלה יותר. וזה משטר הסימון שאופירה וברקו מפרקים, לכאורה.

לכאורה, משום שבדיוק כפי שזיהתה אריאנה מלמד באופן מבריק באחד מטוריה, אופירה וברקו הם לא בדיוק "העם", אלא יותר גרסה של הטורטלים מ"ארץ נהדרת". כלומר, סוג של משפרי דיור חברתי; מתעשרים. כאלה שעם הטיפוס החברתי כלפי מעלה, דחוף להם קצת יותר מדי להראות עד כמה הם אוהבים לשתות יין איכותי ולנסוע לחופשות סקי, אף שהם לא מצליחים להסוות את המקום שממנו הם באו. אז הרל"ביזם היוקד של אופירה וברקוביץ' - בהופעתם הטלוויזיונית, לא בחייהם האמיתיים - הוא מוגזם כמו החיבה היוקדת של הטורטלים ליין. והם הלוא קנו יקב שלם באחד הפרקים.

זה לא אומר שאופירה וברקו מתחזים. חלילה. זה רק אומר שהם עוזרים לתחזק את התחושה - ואולי היא אשליה בלבד - שהסנטימנט האנטי־ליכודי הצליח סוף־סוף, אחרי חמישה עשורים, לחלחל אל השכבות העממיות שתמיד היו "בכיס של הימין". שסוף־סוף הצליח השמאל "להעביר את הכביש מסה קריטית של מצביעי ליכוד וש"ס", כמו שפעם קיוו בשמאל שאבי גבאי יעשה.

זה מזכיר את השיח על ההפגנות עתירות המשתתפים - שאכן מצליחות להעמיד מופעים מרשימים מאוד של מחאה המונית. התחושה היא שהעם ברחובות, שבזכות מחאה עממית הרפורמה אולי נבלמת. אבל גם המשתתפים בהפגנות וגם מובילי המחאה יודעים, בתוך תוכם, שאין זו באמת מחאה עממית. שלמרות היקף המשתתפים המרשים, מה שמטה את הכף ומצליח להרתיע את הממשלה הוא לא נחילי האדם בקפלן, אלא האליטות הצבאיות בחיל האוויר וביחידות העילית שמאיימות בסרבנות, האליטות הכלכליות שמאיימות בענישה כלכלית, האליטות המשפטיות, האקדמיות, התרבותיות והתקשורתיות שמצופפות שורות ויוצאות נגד הייצוג הפוליטי של מי? של השכבות העממיות.

משתמשים, ויזרקו

אז עכשיו, אחרי שהבטיחו להכות את המעמדות הנמוכים בכיסם, קצת כמו הגנרל ברקר בשעתו, ולדאוג לכך שאנשים "ייחנקו מהמשכנתאות", הם מודיעים על מבצע הסתערות על הפריפריה. בארגוני המחאה מבינים שמה לעשות, השכונות והעיירות בפריפריה לא ממלאות את הצמתים, ולכן צריך להתנפל על שדרות ועל עפולה בקמפיין הסברה. כמו שליחי הכנסייה, הם ייצאו אל המרחב האוריינטלי כדי לחנך את הילידים ולהביא להם את בשורת התרבות הנאורה. מה זה, אם לא הודאה סמויה בכך שאולי העם, בכל זאת, לא איתם?

וחשוב אולי להדגיש שוב: זו תחרות על סמלים. אני לא חושב שאופירה וברקו מעמידים פנים, בדיוק כפי שאני לא מזלזל בתחושת האותנטיות של משתתפי המחאה הגודשים את הרחובות. אלה ואלה לא רק מרגישים חלק מהעם - הם בפירוש חלק ממנו. אבל העובדה שמתנגדי הממשלה כל כך נואשים לאופירה וברקו משלהם כדי לסמן את עצמם כזרם "עממי" רק מדגישה עד כמה, בסופו של דבר, זו תמיד אליטה ריאקציונרית שמשתמשת - ובסוף גם זורקת.