אל תשאלו. פורום המשפחות השכולות משחית את הנוער. גרועים כמעט כמו הביטלס. מי שיאזין להם לא ישכב על רימון בשביל האומה, הזהירו אז, ומי שיקשיב לאלה, לא ילך לצבא, אומרים היום.
כפי שנחשף ב"ישראל היום", משרד החינוך התגייס, השר קיש עלה על מדים, ועכשיו זה סופי: נציגי הפורום לא יוכלו להופיע עוד בבתי הספר במסגרת תוכניות חיצוניות. מדוע? כי הם נוקבים בביטוי "צבא הכיבוש", משווים בין שכול לשכול, ומבזים בכך את צה"ל ואת ערכיו.
כעת יכולים הורי ישראל לנשום לרווחה. מיטב הנוער לא יפגוש הורה או אחות או סב שכולים מחברון או משכם. טובי בנותינו ובנינו לא יקבלו את הרושם המוטעה, המטעה, המוליך שולל, המסוכן - שגם לאחרים יש בור בלב בצורה של הילד או האח או הנכד שהלכו.
אני מכיר עוד כמה אנשים, כולל בימין, שמתקשים להבין איך ההכרה באמת הפשוטה הזו מבזה את צה"ל. ואני בעיקר מתקשה להבין איזה בדל קלוש של אינטרס חינוכי משרתת הרחקתו של הפורום מרשימת תוכניות ההעשרה החיצוניות שמנהלי תיכונים יכולים, ורק אם הם ממש רוצים, להציע לתלמידיהם.
מעשה אנטי־חינוכי
לא צריך לרחוש אמפתיה גדולה לפורום כדי להבין איך האיסור הזה הוא מעשה כל כך אנטי־חינוכי. בראש ובראשונה כי הוא נוגד כל עיקרון בסיסי של הומניזם, מהסוג שדווקא צריך לעמוד בליבת המעשה החינוכי. שיחה בין בני אדם; קל וחומר בני אדם פגועים; ועוד יותר קל וחומר בני אדם המביאים בשורה של דיאלוג כחלופה לעוינות. הם פותחים אופקים. בשביל דברים כאלה מלכתחילה הומצא המרחב החינוכי.
הורדת שער בית הספר על האנשים האלה מבזה אותנו, את כולנו, פי כמה מכל השוואה, שכלל לא קיימת, בין חיילי צה"ל לבין מחבלים. אם להם לא נקשיב, אז למי כן?.
הנה כנראה מה שמפחיד באמת באנשים האלה, המסיתים לאי-אלימות ומדיחים לדבר שיחה: הם חופשיים משני הסנטימנטים שמזינים את נרטיב הסכסוך: הצורך לשמר "הרתעה" (כלומר שהרובה תמיד טעון), והרצון ב"נקמה" (כלומר "לגבות מחיר"). כשמלב המערבולת החשוכה הזו, ממרכז הכבידה שלה, הצליחו להיחלץ אלה שטבעו בה, ברור שאין להם כבר מה להפסיד. אם הם מוכנים להניח את המשקעים בצד ולדבר, למי יש מנדט לאסור על אחרים להקשיב להם?
אבל זה לא רק עניין של אנטי־הומניזם, יש פה גם כשל פדגוגי. קודם כל ברמת המערכת: ממשלה שמוסיפה תקציבים למערכת חינוך שלמה שמקדשת השתמטות עקרונית מצה"ל - לא יכולה לבוא ברצינות עם הטענה על "ביזוי צה"ל" נגד פורום המשפחות השכולות.
זה טיעון שמעליב אנושות את האינטליגנציה. אי אפשר ביד אחת לתת מימון והכשר מדינתי להשתמטות חרדית גורפת משירות צבאי, וביד האחרת להזהיר שפורום המשפחות עלול לפגוע במוטיבציה לשירות. זה פשוט לא מתיישב עם כללי ההגינות, והלוגיקה, המינימליים ביותר.
אבל יותר מכל, זה משקף בוז עמוק לאינטליגנציה ולכושר השיפוט של הצעירים בישראל. כשמנהלי בתי ספר תיכוניים בוחרים בתוכנית מסוימת, פוליטית ואידיאולוגית ככל שתהיה, צריך להניח שהם מכירים את הקהילה שבתוכה פועל בית הספר, את המורים שלהם, ובעיקר את התלמידים שלהם. צריך לכבד את השיקול החינוכי שלהם, גם כשנדמה שהבטן מתהפכת.
ובעיקר צריך לסמוך על תלמידות ותלמידים בבתי הספר בישראל, שהם מסוגלים להתמודד עם מסרים מורכבים. מה לעשות, המציאות פה מורכבת. הם יגלו את צדדיה המורכבים, ויבינו במוקדם או במאוחר שיש לא רק עוד צדדים לסכסוך, אלא עוד גרסאות להיסטוריה שלו. שאין צדק אחד, ושאין אמת אחת.
לא רק שמשרד חינוך לא אמור לגונן על תלמידים מהמורכבות הזו, הוא אמור לעוט על כל הזדמנות לתווך להם אותה. הוא אמור לעודד את התלמידים להיחשף לה דווקא בין כותלי בית הספר, כחלק מהפרקטיקה החינוכית היומיומית. איפה, אם לא בבית הספר, כשהם על סף החיים הבוגרים, עוד אפשר לתעל את המורכבות הזו לשיחות, לדיונים, לפעילויות - ולצייד אותם בכלים של אוריינות תקשורתית וחשיבה ביקורתית? אדרבה; תחת הנחיה פדגוגית ומעטפת חינוכית אפשר לא רק להיחשף לתכנים - אלא גם ללמוד לצרוך אותם באופן ביקורתי. אפילו מנקודת מבט צינית צריך להודות: זה אינטרס של מערכת החינוך הישראלית שהמפגש עם התכנים האלה ייעשה בין כותלי בית הספר - ולא מחוץ לשליטתו.
כל מנודי השר
משרד החינוך של קיש חשב שהוא שיקף עמדה נחושה ותקיפה נגד פורום המשפחות השכולות, אבל יותר מכל הוא ביטא את הזלזול הפנימי העמוק שלו כלפי המערכת שעליה הוא מופקד.
אי-אמון במנהלי בתי הספר שיידעו לנווט בתבונה את האירוע באופק הפדגוגי. אי-אמון בצוותים החינוכיים שיידעו לתווך בחוכמה את המורכבות הפוליטית והערכית. אי-אמון ביכולת של המרחבים החינוכיים בישראל להוביל בהצלחה תהליך מורכב, ובעיקר אי-אמון בוטה באינטליגנציה, בבגרות ובכושר ההתמודדות של תלמידות ותלמידים בישראל עם תוכן מורכב, לא צפוי, שמציג חלופה לתפיסת המציאות השלטת.
יותר מהכל עוכרת שלווה המחשבה שבמחי החלטה מתלהמת ופופוליסטית אחת הפכו בני משפחות שכולות בישראל לפרסונה נון־גראטה במערכת החינוך, וסומנו כאיום על שלמותם הרוחנית והמוסרית של בני הנוער. מי אלה מנודי השר: בני משפחות שכולות אשר סומנו כאורחים בלתי רצויים בבתי הספר שלנו, כגורמים שיש לבלום את חדירתם המזיקה למקום שבו מצמיחה ישראל את אזרחי המחר.
הורים שכולים מחוץ לבית ספר. זו מחשבה מטלטלת ומהפכת קרביים, שכל פטריוט ישראלי אמור להתקומם נגדה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו