תושבים בעלי ביום שאחרי: "המקום הזה פרוץ לגמרי, רק מתחם רציני יביא ביטחון"

בליל הפיגוע בעלי, בדרך הביתה, נתקלתי על ציר 60 במאות נערים יהודים זועמים ומתפרעים בפאתי לובן א-שרקיא. מעולם קודם לא ראיתי דבר כזה. כששלפתי מצלמה לכמה רגעים הם דרשו בתקיפות שאחדל. כוחות צבא ומשטרה ניסו להשתלט על ההפגנה הכוחנית. מה הטעם לכלות זעם ברכוש של חפים מפשע? למה להתיש את כוחות הביטחון שגם ככה נקרעים עד קצה גבול היכולת במטרה להגן עלינו? בהמשך בצומת עלי עשרות נערות שרות בעצב במעגל, חובקות זו את זה, מפגינות באופן מכבד.

ביום שאחרי הפיגוע החיים ממשיכים, כך זה תמיד. אין ברירה אחרת - לא לנוהגים ברכבים עם הלוחית הצהובה, גם לא לאלו עם הלוחית הלבנה. התנועה היהודית והערבית בכביש 60 ערה. החמניות פורחות בצהוב עז לצד השלף המצהיב בשדות. יפה בחוץ, כואב בפנים.

עצוב למות בראש חודש תמוז. אבל יוצאים לדרך, עוטים על הלב קליפת שריון עבה שבעת פיגועים, שמשרה כהות חושים לכאב ולפחד. אף לא היסוס קטן האם לנסוע מעפרה לבריכה באריאל. ממשיכים בחיים, ככה זה ביום שאחרי. בנהיגה בדרך המחשבות והתפילות עם משפחת טובלסקי, שכנים מעפרה, שבנם ערן נפצע בפיגוע, עם יתר הפצועים ועם לוחמנו הגיבורים שנפצעו בג'נין.

לחזק את ההתיישבות

בצהריים, בדרך חזרה, אני עוצרת להשתתף ולדווח מלווייתו של עופר פיירמן, אדם שלא הכרתי, תושב עלי, ששכניו ומשפחתו מתארים אותו כאיש אכפתי במיוחד, נדיב, ססגוני, מצחיק, והכי לא פוליטיקלי-קורקט שיש. לוויה נטולת קריאות זעם או נקמה, בלי יללות בכי. בתו יפעת, בנו מתנאל וציונה רעיתו שומרים על איפוק אצילי. הם והקהל מחייכים כששכניו מספרים אנקדוטות מצחיקות על עופר, שהביא איתו את כוס הקפה לשכנים "כי אתם קמצנים ולא תביאו לי קפה", וזולל להם תוך כדי חצי עוגה.

את ההספדים חותם נציג ממשלת ישראל, שר הכלכלה והתעשייה, ניר ברקת, שמבטיח שהממשלה תטפל בטרור בצעדים רחבים וחרפים, הלוואי. כמה חבל שהדרג המדיני מסוגל לתת לצה"ל לנצח ולמגר את קיני הטרור רק אחרי שדם נשפך.

"אנחנו נבנה יותר, נחזק את ההתיישבות, נסלול כבישים, נקים בתים, נפתח את הכלכלה ואת אזורי התעשייה ונביא ליהודה ושומרון בעזרת השם בעשורים הבאים עוד שני מיליון תושבים", הבטיח ברקת. "נביא מילוני תיירים מכל העולם לבקר באתרים שמספרים את סיפורה של ארץ התנ"ך, שידע העולם מי באמת בעל הבית של ארץ ישראל".

מילים יפות, עכשיו נשאר רק לבצע. זה מה שמבקשת ממנו ציונה האלמנה בשקט, בחיוך. 1,000 יחידות דיור בעלי זה לא מספיק. היא מבקשת שעלי תהפוך לעיר הראשונה בבנימין. אלוהים איזה כוחות נפש יש לאישה הזו שמחייכת לשר, צוחקת איתו וטורחת לומר לו בתוך אבלה: "אני לא כועסת עליך". כמה דיסוננס יש בין הכאב שבעיניה לחיוך שלא סר פניה. "אני אעביר לקבינט את הפקודות שלך, ציונה", עונה לה ברקת.

עופר נקבר לצידו של אלישע אנטמן, נער יפה תואר שכדורי המרצחים קטעו את חייו רגע לפני חגיגות סיום התיכון. אלישע נפל על משמרתו כעובד ב'חומס אליהו' והובא למנוחת עולמים ביום שלישי בלילה.

הלב פצוע

ביום שאחרי, בתום הלוויה השנייה של עופר, תחנת הדלק בעלי עוד עמוסה בכוחות ביטחון. סימני הכדורים שחדרו דרך זכוכית החומוסיה וננעצו בדלפק עוד ניכרים ופוצעים את הלב. נר זיכרון דלוק על שולחן עטוף בדגל ישראל במרכז החנות, מקבל את פניהם של  שר הכלכלה, ניר ברקת, וישראל גנץ ראש מועצת בנימין. הם מדברים על התוכנית ששוכבת כבר יותר מידי זמן על המדף - להקים בתחנת הדלק אזור תעשיה ומרכז מסחרי.

כיום פעולות שם רק שתי חנויות: החומוסיה וחנות הנוחות של תחנת הדלק. אבל אביעד גזבר, הבעלים של המקום, רוצה גם פתרון קרוב יותר. "המקום הזה פרוץ לגמרי, שום דבר באזור הזה לא מובן מאליו", אומר אביעד.

"עסק אחד לא יכול להחזיק אבטחה. צריך שיהיה כאן מרכז ענק ואז תהיה גם אבטחה", מוסיף איתי יעקב, הבעלים של תחנת הדלק ושותף בחומוסיה. "ביום יום, כשיש פה עשרות לקוחות שיושבים לנגב חומוס זה נראה טוב, אבל ברמה העסקית אנחנו מתמודדים פה עם קשיים. אנחנו מרגישים שליחות. אנחנו סוחבים את המקום על הכתפיים. עם כל הקשיים אנחנו ממשיכים. מחר כבר אפשר יהיה לנגב פה חומוס".

בדרך הביתה לעפרה שוב מהומות. ענן עשן מעל תורמוס עיא. נקמה מבקשים חמומי המוח, עבריינים חסרי הגבולות שפוגעים ביחסי השכנות וגורמים נזק אדיר למפעל ההתיישבות. חבל שלא שמעו את הלחישות של ציונה. הנקמה הציונית היא להמשיך, להעמיק ולהרחיב את החיים. לבנות ביום שאחרי ובכל יום ויום.