שליפה פופוליסטית מהמותן: זו טעות לתת לשב"כ לטפל בפשיעה במגזר

ההצעה לשלב את השב"כ במלחמה בפשיעה במגזר הערבי נשמעת על פניו מתבקשת. מדובר בארגון מצטיין, עם תורת לחימה, טכנולוגיה ואנשים שמתמחים בסיכול, ואין סיבה שמה שעובד כל כך טוב מול הטרור הפלשתיני לא יעבוד באותה הצלחה מול העבריינות הפלילית.

אז זהו, שלא. ההצעה הזאת היא בעיקר שליפה פופוליסטית מהמותן, שכל כולה הסרת אחריות מהגוף שאמור להתמודד עם הבעיה - משטרת ישראל. אין בה שום פתרון, לא נקודתי ובוודאי לא מערכתי, ולתועלת השולית שתצמח ממנה יהיו מחירים נלווים אחרים, בעיקר במלחמה בטרור אבל גם בדמוקרטיה.

שב"כ הוא ארגון קטן. מעין סיירת מובחרת, שייעודה מלחמה בטרור (ולצד זה סיכול ריגול וכמה משימות אבטחה). אין לו שומנים שאפשר להשתמש בהם למשימות אחרות; הסטה של האנשים או האמצעים שלו למגזר הערבי תבוא על חשבון משימות אחרות - מסיכול פיגועים ביו"ש ומוכנות למערכה בעזה, ועד למאבק שמתנהל מול איראן על פני כל הגלובוס בהעברות אמל"ח, בפיגועים ובמתקפות בסייבר.

בהכרח, יהיה לשב"כ קשה יותר להתמודד עם כל אלה אם יידרש ממנו להתרכז ברציחות ביפיע או בכפר קאסם. מאז שומר החומות הארגון אמנם פעיל הרבה יותר במגזר הערבי, אבל הוא עושה זאת לשלוש מטרות: הראשונה, שותפות גוברת בטיפול באמל"ח מחשש שהוא ישמש לא רק לפלילים אלא גם לפיגועים לאומניים; השנייה, פגיעה בסמלי משילות ושלטון (מטען על משרד הבריאות בנצרת, ירי על ניצב ג'מאל חכרוש); והשלישית, הגברת הערנות המודיעינית לאפשרות של התפרצות עתידית של אלימות נרחבת.

פתיחה של חוק השב"כ והוספת משימות לארגון עלולות גם להיות ראשיתו של מדרון חלקלק. בשלב הראשון השב"כ יידרש לטפל בפשיעה במגזר הערבי, ובהמשך לכך בפשיעה במגזר היהודי, ומי יודע במה עוד. ככל שהארגון יהיה חזק יותר מול אזרחי המדינה, זכויות הפרט ייפגעו והדמוקרטיה תיחלש. זאת אקסיומה מובנית, שיש לה שלל דוגמאות עבר והווה בעולם.

במילים אחרות: מדובר בפתרון לא נכון לבעיה הלא נכונה. במקום זאת, מצופה מממשלת ישראל לנהוג בבגרות, ולבחון אחת ולתמיד את הבעיה מהשורש. להתחיל במקורות: בתרבות, בחינוך, בתשתיות. במגזר הערבי אין מתנ"ס או תרבות פנאי, למשל. הצעירים מסתובבים ברחובות, מתרחקים מהלימודים, מתנכרים למדינה ובאופן טבעי נמשכים לפשיעה שכסף קל בצידה. זה דורש טיפול מערכתי. למסד תוכניות, לשים כסף. זה אמנם ייקח שנים, אבל ככל שהעניין יידחה, הפתרון יתרחק.

דרושה ראייה מערכתית

השלב הבא הוא לבחון מה חסר למשטרה במאבק בפשיעה. תשובת האוטומט תהיה כמובן תקציבים ותקנים, אבל האמת עמוקה יותר. קודם כל, חסר לה פיקוד איכותי. ניצבים טובים פורשים בסיטונות, ויש חשש שתחתם יתמנו לא מי שמתאימים לתפקיד, אלא מי שיחניפו לשר הממונה. מעבר לכך דרושה כמובן תוספת של שוטרים, וגם של אמצעים, בעיקר טכנולוגיים, והיתרים להשתמש בהם באופן יותר מרחיב מכפי שמתאפשר כעת. כל אלה יאפשרו למשטרה להתמודד ביתר הצלחה עם האתגר של משפחות הפשע הערביות, כפי שעשתה בעשורים האחרונים עם ארגוני הפשיעה במגזר היהודי.

גם המערכת המשפטית דורשת רענון בקשר למאבק בפשיעה: מהחמרה משמעותית בענישה - החל בהחמרת תנאי המאסר והמעצר וכלה בהגבלת תנאי השחרור - ועד חקיקה ייעודית (למשל, ענישה על כל מי שמחזיק בנשק מסוג איירסופט). שירות בתי הסוהר יכול גם להקשיח את תנאי מאסרם של ראשי משפחות הפשע, שממשיכים לנהל עסקים כרגיל מהכלא.

כל אלה דורשים ראייה מערכתית ופעולה מתואמת. זה מה שעשה סגן השר הקודם, ניצב (בדימוס) יואב סגלוביץ. השנה שבה הוא הוביל את מבצע "מסלול בטוח" היתה היחידה בעשור האחרון שנרשמה בה ירידה במספר הנרצחים במגזר הערבי. זה לא קרה במקרה: כל הגופים עבדו ביחד, משטרה, שב"כ, רשות המסים ועוד, וזה הניב לא מעט תוצאות- ממעצר וכליאה של מפקדים וחיילים רבים במשפחות הפשע, דרך החרמה והקפאה של נכסים וכספים, ועד לאיסוף כלי נשק.

כדי שמהלך כזה יצליח גם בעתיד, נדרשים המשכיות והיגיון, שני רכיבים שחסרים כעת. את סגלוביץ שפרש לא החליף איש; לשר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הוצעו לא מעט פרויקטורים (כולל ראשי אגפים שפרשו משב"כ), והוא דחה את כולם. הפתרונות שהעלה עד כה הם שטחיים ומעידים בעיקר על חוסר הבנה של הבעיה ושל דרכי ההתמודדות עימה.

בחמשת החודשים הראשונים שלו בתפקיד הוכיח בן גביר שזה גדול עליו בכמה מספרים. התנהלותו ילדותית וקפריזית, רצופת סיסמאות נבובות ונטולת בשורה. במקום להתבגר ולעבוד עם אנשי מקצוע, הקיף עצמו מי שהיה בעבר יעד של השב״כ ביעדים לשעבר של השב"כ; הוא והם מעוררים חשד וחוסר אמון, והפכו לחלק מהבעיה עצמה. הישארותם בתפקיד מונעת קידום פתרונות ומבטיחה שהמשבר יימשך ואף יתעצם, ובמשתמע מסכנת את הביטחון הלאומי של כולנו.