חיילי צה"ל, מפקדיו, אזרחים עובדי צה"ל. ימים ספורים לאחר תחילתו של המרד היהודי הגדול בגטו ורשה, כתב מרדכי אנילביץ', ממנהיגי ההתקוממות, במכתב שהיה לאחרון ששלח: "כמעט בכל מקומות המחבוא, שבהם מסתתרים אלפים, אי אפשר להדליק נר מחוסר אוויר". אותן המילים הפשוטות קיבלו משמעות כפולה ומדממת.
אולי שלא במודע, אנילביץ' תיאר לא רק כיצד הצפיפות בגטו הכריעה את להבתו של הנר, אלא כיצד לאט־לאט גווע האור בחייהם של מיליוני יהודים, עת פעל הצורר הנאצי ללא לאות למחיית זכרם מעל לפני האדמה.
הוא תיאר כיצד דעכה תקוותו של נער לשובו של חברו הטוב, שנלקח עם משפחתו למחנה עבודה, וכיצד התפוגגה לחלוטין כשהבין שביתו עומד שומם זמן רב מדי; כיצד נקטעו שאיפותיה וחלומותיה התמימים של ילדה, כשנדחסה באישון לילה לקרון ברזל יחד עם מאות זרים ונשלחה לעבר הלא נודע; וכיצד נגדעו באחת חייה של אם, כשצפתה חסרת אונים בילדיה, מרחוק, עומדים לצד חבריהם בתור משתרך וממתינים למותם.
"רק יחידים יחזיקו מעמד", כתב אנילביץ' באותו המכתב. "גורלם נחרץ". אמנם נחרץ גורלם של רבים, רבים מכדי שלב אנושי יוכל להבין ולהכיל, אך היום, כאן, אנחנו משנים את הגורל הזה.
אנחנו, חיילי צה"ל ומפקדיו, מבטיחים את קיומה של המדינה שלה ייחלו כל כך הלוחמים במחתרת, הילדים שחייהם נגדעו בטרם החלו, והמשפחות שנקרעו ולא שבו להתראות.
בעבור כל אותם ששת המיליונים שלהבת חייהם חדלה מלבעור, בעבור השורדים שמתוך ההרס הגיעו לכאן ובנו לנו בית, אנחנו נמצאים כאן היום. מקשיבים לסיפורים, זוכרים ונושאים איתנו בכל צעד ושעל את צו מורשתם, שאותו נעביר בבוא העת לדורות הבאים. זהו מסעה של מדינת ישראל, וזהו מסענו. משואה לתקומה, מכאב לתקווה, מאובדן לעשייה.
עתה נרכין את ראשינו ונשפיל מבטינו, אך לרגע אחד של זיכרון. בתום הרגע נמלא את חזותינו אוויר, ניישיר מבט, נרים את ראשינו ונמשיך לצעוד, לעשות ולהבטיח שנהיה לעד שייכים בביתנו ומוגנים בארצנו. יהי זכרם של ששת המיליונים ברוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו