צליל האסימון שנופל: במערכת המשפט כבר מבינים שהקרב הוכרע

בלילה שבין שני לשלישי, בתפר שבין חודש שבט החורפי לאדר המחויך, רחש בית הנבחרים הישראלי, בית הריבון, פעילות. כיאה למקום היחיד שבו מיוצגים אזרחי ישראל לגוניהם, נמשכה העבודה גם באישון לילה לקראת ההצבעה בקריאה ראשונה על סעיפיה הראשונים של הרפורמה המשפטית. שר המשפטים נאם ארוכות, יריביו קראו לעברו קריאות, וכשתמו המילים החלה ההצבעה שהוציאה לדרכה באופן המוחשי ביותר את התהליך שמבקשת ממשלת ישראל להניע כדי להשיב את האיזון בין הרשויות בישראל למקומו.

כמה מאות מטרים משם, מעבר לכביש, עמד לו חשוך בית הלורדים הישראלי, בית המשפט העליון. האורות במסדרונות כבויים, אולמות המשפט ריקים, לשכות השופטים שקטות. וכך, בזמן שהרשות השופטת נמה את שנתה, אמרה הרשות המחוקקת את דברה, לפחות בקריאה ראשונה.
קשה להעריך שמצב דומה התרחש בבתי השופטים עצמם. אלה המכהנים, וגם אלו שכבר פרשו. לא נצרך הרבה כדי לדמיין את כבוד הנשיאה אסתר חיות מביטה בעיניים כלות בחברי הכנסת מממשים את שליחותם, מתוקף סמכותם הדמוקרטית כנבחרי ציבור. סביר להניח שכבוד הנשיא לשעבר אהרן ברק לא רווה נחת מנאום שר המשפטים, שסימן אותו כאחראי הישיר לשינוי המוצע.
ובכל זאת, במסדרונות העליון שומרים בשבועות האחרונים על שקט. מאז נאומה התקיף של השופטת חיות בעניין הרפורמה, כמו פרשו להם השופטים למדרון אחורי, ובית המשפט שקט גם לאור יום ולא רק באישון ליל. זולת צליל אחד: רעש נפילת האסימון.

במערכת המשפט מבינים שהקרב הוכרע. המלחמה פרצה והאויב חצה את הקווים. השינוי כאן. מערכת המשפט תעבור תיקון יסודי, נדרש וחיוני. חרף נחישות המוחים ברחובות, על חמתם של מפיצי בשורת שריפת האסמים ומלחמת האחים, ובניגוד למבוכה המופגנת של ראשי האופוזיציה בכנסת, השאלה כעת נוגעת לדרך מימוש התיקונים – ואיזה מהם יבוצע תחילה.
השופטים ובכירי המערכת מסמנים את הקווים. כעת הם מנסים לשמור על מה שהם רואים כמבצר האחרון: זכות הווטו בוועדה לבחירת שופטים. פרט לזו גם הם מוכנים, או לכל הפחות מבינים, שיאולצו להתפשר. אילו היה הדבר תלוי בהם, היתה מבוצעת הידברות כבר מחר על בסיס ההסכמה שזכות הווטו של השופטים לא תיפגע.
אך כמיהות לחוד ומציאות לחוד, ויש דברים שגם שופטי העליון לא מסוגלים לשנות חרף היותם שחקנים פוליטיים מיומנים. האחד הוא רצון העם; השופטים לא יוכלו לקבל את מבוקשם מכיוון שנציגי העם מתנגדים לכך. השני הוא המשחק הפוליטי, שם תקועים מתנגדי התוכנית בדרך ללא מוצא במצב של לימבו פוליטי.

מבין כל המתנגדים הקולניים, כדאי להסב את תשומת הלב דווקא לשר המשפטים הקודם, גדעון סער. הוא השאיר בממשלה ירושה בדמות יועצת משפטית. עו"ד גלי בהרב־מיארה, כזכור, לא הרשימה במיוחד את יו"ר ועדת האיתור, השופט בדימוס אשר גרוניס, אשר לא ראה בה מועמדת מובילה. עם זאת, סער התעקש על מינויה וקידם את מועמדותה. כעת היא משרתת בממשלה שסער לא חבר בה, אלא ממצב את עצמו כיריב חריף של העומד בראשה.

והיועמ"שית, בין שתרצה בכך ובין שלא, ממלאת תפקיד מרכזי על המגרש הזה. היא הטילה על נתניהו איסור לעסוק ברפורמה המשפטית בטענת ניגוד עניינים. רבים רואים בכך סוג של פתח או פרוזדור להוצאתו לנבצרות בהמשך. מדובר למעשה בסוג של נבצרות חלקית; נבצרות רפאים. על ראש הממשלה נאסר לעסוק בקידום הרפורמה, אבל מה יקרה אם יתערב בצורה של ביטול הרפורמה או עיכוב החקיקה? כל אדם בעל יושרה, יודע את התשובה. לא יאונה לו דבר רע, ניגוד העניינים חל רק במקרים של התנהגות שמבחינת המערכת אינה רצויה.

במישור אחר לסער יש יכולת השפעה ישירה יותר - ושם סביר כי הוא מפעיל את כובד משקלו. סער, כידוע לעוקבים אחר הקריירה שלו, שותף לביקורת על מערכת המשפט, ואף הציע רפורמות שחלקן אינן רחוקות במיוחד מאלו המקודמות כיום. לכאורה, הוא יכול היה להסתער על תפקיד המפשר הלאומי, להציע את עזרתו בגישור ולהרוויח, בין שהידברות בהובלתו נכשלת ובין שהיא מצליחה. אבל הוא מעדיף להתייצב נגד הממשלה, להשתתף ולנאום בהפגנות. בסביבת כחול לבן עולה הסברה כי הדבר העיקרי שעוצר את בני גנץ מהושטת יד להידברות לנתניהו - הוא סירובו העיקש של סער ומערכת לחצים שהוא מפעיל נגד כל סוג של דיאלוג או פשרה. גם הוא מסמן את וטו השופטים כקו האחרון; עניין שאין לסטות ממנו. כך יוצא שגם אם גנץ ירצה מאוד להיכנס למסלול של הידברות, הוא ייחסם על ידי סער.

וכך מיטלטלת לה מדינת ישראל במים הסוערים, ללא יכולת לפתור סוגיה שכולם מסכימים שהגיעה העת לפתור אותה. תסבוכת שכלואה לא רק בין קואליציה למערכת המשפט, אלא גם בין יועמ"שית לפוליטיקאי שמינה אותה.

אבל כל אלה לא משנים את העובדה שהרפורמה המשפטית יצאה לדרך. כעת נותר למתנגדיה בתוך המערכת, וגם לאלה שעומדים בדרכן של הפשרות, לקבל את השינוי שבדרך כעובדה, לכל הפחות לטובת אלה שלא מאיימים לחצות את התינוק ולכבוד אלה שהלכה למעשה "אין להם ארץ אחרת".