"יש בני אדם טובים בעולם הזה"

הפגישה הראשונה עם אורי בן אלון הסתיימה עוד לפני שהתחילה. התוכנית היתה לראיין אותו בדירתו בדיור המוגן בגבעתיים, אבל הוא לא הופיע, ואנשי הצוות תהו לאן נעלם. אולי הוא בחדר האוכל, ניסו לעזור. לא, גם לא שם. רק בתום דקות ארוכות של חיפושים התברר: אורי, בן 92, חש ברע ופונה מוקדם יותר לבית החולים. לפני כן עוד הספיק להשאיר הודעה בקבלה, שלא אמתין לו לשווא. 

אחר שבועיים מתקיימת פגישה נוספת. אנו מתיישבים בחדרו הקט והוא פותח בהתנצלות על כך שהטריח אותי לכאורה לשווא בפעם הקודמת. "אני מרותק למיטה כל שני וחמישי", הוא אומר בגילוי לב, "אני מסננת, בולע 25 כדורים בכל יום". 

זו בדיוק הסיבה שחשוב לו לגולל את סיפורו דווקא עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי. לשם כך כתב את "שלכת בסתיו" (הוצאת ספרי צמרת), המאגד שמונה סיפורים קצרים: ארבעה מהם מתארים את קורותיו עד גיל 20, וארבעה נוספים – את חייו בגילים 20 עד 80. על החתום: אינו לב נאור, שיכול אותיות של שמו המלא. לא רק זכרונות הוא רוצה להעביר באמצעות הספר, אלא גם מסר חשוב לבני הנוער. "אני רוצה שהם יבינו ויידעו שיש בני אדם טובים בעולם הזה", הוא אומר, "ושכדאי לחקות אותם". 

מפיו של בן אלון המסר האופטימי הזה נשמע מפתיע למדי. לנוכח כל מה שחווה, היה יכול להגיע בקלות למסקנה הפוכה. "סיפוריי אצורים עמוק בתוכי זמן רב כל כך, רב מדי", הוא כותב בהקדמה לספר, "עם פרסומם הם ניתקים ממני אחד-אחד, בכאב מהול בשמחה, בחיוך ובדמע". בסיפורים אפשר למצוא הרבה משניהם; למשל, כשבן אלון מתאר כיצד ניצלו חייו וחיי משפחתו מידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. "אלמלא החלטה עסקית תמימה שאבי קיבל על עצמו", הוא אומר, "גורלנו היה יכול להיות זהה לזה של דודיי וילדיהם, שנותרו בלודז' שבפולין, בקראקוב ובמקומות אחרים, ונרצחו בשואה".

זהו ספרך הראשון. כיצד נולד הרעיון לכתוב? 

"ביום הולדתי ה-86 הנכדות שלי הביאו לי ספר גדול עם דפים ריקים וביקשו: 'תמלא את הזכרונות שלך, שיהיה לנו למזכרת'". 

ובן אלון ציית.

 

השלטונות פיטרו את אבא 

הוא נולד בלודז' שבפולין, בן שלישי אחרי שתי בנות; אמו היתה עקרת בית, ואביו מומחה לטקסטיל. לאחר שאב המשפחה הסכים לקבל הצעה להתמנות למנהל מחלקה בבית חרושת לטקסטיל, שהוקם בזמנו במולדובה, עזבה המשפחה את לודז'. כך, בדיעבד, ניצלו חייה. 

אביו של בן אלון גדל בבית חרדי. "עד גיל 16 היה מרותק לספסלי הישיבה והצטיין בשקדנותו הרבה, בחריפות מחשבתו ובפרשנותו את ספרי הקודש", הוא כותב בספר, "היתה זו תקופה רבת התרחשויות ותהפוכות, טרם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר. אינני יודע כיצד נחשף אבי לספרות בעלת צביון סוציאליסטי-מהפכני, אך זו שבתה את ליבו וחוללה תפנית קיצונית בהשקפת עולמו. הוא למד בעצמו רוסית וגרמנית וקרא הררי ספרים בנושאים פילוסופיה, היסטוריה, תרבות ואמנות כדי להדביק את הפיגור שנוצר בהשכלתו בתקופה שבה שהה בישיבה. בהיותו בישיבה התחבר עם נערים נוספים, שגם הם יצאו ל'תרבות רעה'. יחד ביקרו בקונצרטים והאזינו למוזיקה קלאסית. אבי אימץ לעצמו את בטהובן כסמל של התחדשות, תמורה ומהפכה". 

יש ניצולי שואה, כמו הרב ישראל מאיר לאו, שאמונתם באלוהים לא התערערה למרות הזוועות שחוו. לאור הרקע של אביך, אתה מצליח להבין אותם?

"אני לא מאמין באלוהים. אבי עזב את הישיבה שבה למד בגיל 16 והלך בדרכו- הוא. הוא נהיה איש תרבותי, למד מוסיקה, כתב וקרא ספרים. אני יכול אמנם להבין את הרב לאו, אבל לא מרגיש כמוהו". 

חרף גילויי האנטישמיות במולדובה, אומר בן אלון, חיי משפחתו היו בסך הכל נוחים וטובים. אלא שב-1940 חל מפנה: השלטונות ברומניה הלאימו מפעלים, פיטרו את הזרים והיהודים שהחזיקו בהם בעמדות מפתח ומינו במקומם אזרחים רומנים. גם אב המשפחה סולק ממקום עבודתו, ועבר לבירה בוקרשט עם אשתו ועם בתם הבכורה בניסיון למצוא מקור פרנסה. בן אלון ואחותו השנייה סלאבה נותרו מאחור בעיירה בוהושי, כדי להשגיח על רכוש המשפחה. אבל המציאות היתה חזקה יותר - כשהתקרבו צבאות ברית המועצות לגבולות רומניה, נאלצו שניהם לעזוב בסתר את העיירה ולהשאיר הכל מאחוריהם. 

סבל מאנטישמיות גם מצד הבריטים כששרת כחייל במשמר החופים הבריטי בארץ // צילום: יהושע יוסף

מפלצת או מלאך

הפרק הזה ב"שלכת בסתיו", שעוסק בין השאר בבריחת האח והאחות, נוצר כמעט במקרה. בזמן שעשה סדר בארגז שבו שמר חפצים חשובים, מצא בן אלון פתק דהוי פרי עטו: "מפלצת או מלאך? תולדות חייו ומותו של ויקטור רומאס".

"פתק אחד קטן זרק אותי בעוצמה 70 שנה לאחור ופתח מחדש פצעים עמוקים, שצלקותיהם היו לכאורה סגורות עידן ועידנים", הוא כותב בספר, "גלי התחושות וההתרגשות נשאו עימם מסר עוצמתי ועיקש: אני חייב, ממש חייב לספר את סיפורו הטרגי של ויקו רומאס, שאחותי ואני חייבים לו כנראה את חיינו". 

רומאס, שבן אלון מקדיש לו פרק בספר, היה בן לאם רומנייה ולאב צועני. בגיל חמש חלה בשיתוק ילדים, ואמו, שלא רצתה להניח למחלה להביס את בנה, לימדה אותו עצמאות למרות הקשיים; מסירותה השתלמה, שכן ויקו הצעיר לא רק הצליח להתגבר על המגבלות הגופניות, אלא גם הצטיין בלימודיו. כבר בגיל 17 קיבל תעודת בגרות, וגם ציון לשבח בספרות ובציור. 

אבל המחלה והנכות העיבו על כל ההישגים. רומאס החל לחוש ניכור ולהתרחק מהסובבים אותו, אפילו לשנוא אותם. את דיבורו הרהוט ניצל כדי להתקבל לתנועה אנטישמית ברומניה שקראה לעצמה "לגיון הברזל" והשתתף בפעילויות שבמסגרתן נשא, בין השאר, נאומים משלהבים נגד יהודים.

יום אחד, כשבן אלון שב לביתו, מצא את רומאס משוחח עם אחותו מתחת לעץ תות גדול בגינה. הוא לא התערב, אבל אחר כך תהה איך אדם כזה מגיע להתארח בביתם. השאלה רק עוררה את כעסה. "למה אתה מתנשא? ויקו רומאס הוא אדם משכיל ותרבותי מאוד ואפשר ללמוד ממנו הרבה!" הוא מתאר בספר כיצד השיבה לו, "אין לשפוט אדם לפי מראהו החיצוני ובמקרה שלו הוא תוצאה של מחלת הפוליו שלקה בה בילדותו. ובכלל, אל תתערב לי בעניינים, אני מספיק בוגרת ורצינית כדי לדעת כיצד ראוי להתייחס לבני אדם". 

השניים החלו להיפגש אחת לשבועיים, וסלאבה העניקה לוויקו במה לבטא את כישוריו הספרותיים והאמנותיים גם בפני חבריה. יחסיו עם האח והאחות התהדקו בהדרגה, עד שבשלב מסוים החל להזהיר אותם מפני פעולות מתוכננות של לגיון הברזל נגד היהודים בעיירה. בן אלון העביר את הידיעות הלאה, וכך ניצלו חייהם של יהודים נוספים. 

ב-1942 העביר רומאס דיווח מצמרר. הגרמנים, סיפר לשניים, מחסלים בגז צוענים ויהודים מכפרים במחוז לודז'. "כבר שמענו ידיעות קלושות על ההשמדה ההמונית של היהודים בפולין, אבל לא התייחסנו אליהן ברצינות", הוא כותב, "לא רצינו ולא יכולנו להאמין כי הדבר כלל אפשרי. בשנה שלאחר מכן, כשהגיעו ראשוני הנמלטים מהמחנות, כבר האמנו לכל הזוועות שסיפרו". 

שנתיים לאחר מכן כבש הצבא האדום את אגן נהר סירט, שהיה אז בשליטת רומניה, והסובייטים החלו לנקות את השטח מגורמים עוינים. ב-5 במארס 1944 הגיע רומאס המודאג לביתם של בן אלון ואחותו כשבפיו בשורות רעות: אנשי הלגיון החלו לחשוד שהוא משתף פעולה עם היהודים. הוא אמנם ניסה לטעון שהאח והאחות הם אזרחי פולין ובתנועה האמינו לו, אבל אחד הבכירים הטיל ספק בדבריו ודרש שיעבור מבחן נאמנות - להצית את ביתם של אורי וסלאבה על יושביו, אחרת ייחשב בוגד ויוצא להורג. 

"הוא נפרד מאיתנו בעצב ובהתרגשות והלך", כותב בן אלון, "סלאבה בכתה ואני רעדתי מרוב חרדה. קיווינו שייסורינו יסתיימו עם בואם של הכוחות הרוסים והנה אנו צריכים להימלט על נפשנו".

באותו ערב גורלי יצרו בן אלון ואחותו קשר עם אביהם בבוקרשט, וזה דאג כי משאית של המפעל שבו עבד תאסוף אותם בלילה ותביאם לעיר. לרומאס היה פחות מזל. יום לאחר אחרי ששני הצעירים נמלטו, נערך לו משפט שדה בחצר ביתם והוא נידון למוות בתלייה בגין שיתוף פעולה עם היהודים. גזר הדין הוצא אל הפועל מיידית. בדיעבד, גילו בן אלון ואחותו כי רומאס היה בכלל סוכן ריגול בשירות המודיעין הרוסי וכי פעולותיו בתנועה האנטישמית ברומניה היו סיפור כיסוי בלבד. למעשה, הוא הוצא להורג בלי שסודו ייחשף. "לא ידענו דבר", אומר בן אלון, "כלפינו הוא לא היה אנטישמי. הוא לא שיחק את המשחק עד הסוף, ונתן לנו מידע שהציל את חיינו".  

 

אישה שנשאה סוד מהעבר

תלאות הדרך לא תמו בכך. ביוני 1944 עלה בן אלון לישראל ללא משפחה באוניית המעפילים קזבק, לצד קבוצה של חברי השומר הצעיר. ספינה נוספת מאותו משט, שעל סיפונה היו 300 איש, טובעה על ידי צוללת גרמנית בים השחור. 

כשהגיע לישראל הצטרף בן אלון להכשרה של קיבוץ רשפים לקראת העלייה לקרקע בעמק בית שאן. בהמשך התגייס למשמר החופים הבריטי, והשתחרר עם סיום המלחמה באירופה.

ברומניה הוכשר בן אלון לעסוק בטקסטיל. כשבפתח תקווה הוקם מפעל חדש, התקבל לעבודה כמרכיב מכונות שיובאו ארצה ואחר כך מונה למנהל טכני.

כמה ימים אחרי כ"ט בנובמבר 1947 רכב על אופנועו לעבודה. ההצבעה ההיסטורית באו"ם, הוא מתאר בספר, עוררה התנגדות בקרב החיילים הבריטים ששירתו אז בארץ. ההחלטה על סיום המנדט הבריטי לא מצאה חן בעיני חלקם, ובן אלון חש את העוינות על בשרו. "במקרה נקלעתי לשיירה של 'כלניות' (כינוי לצנחנים הבריטים; מ"ח). היה שם קומנדקאר שכל הזמן הציק לי בקריאות bloody jew'' והורה לנהג לדחוף אותי", הוא נזכר, "ניסיתי לעצור את האופנוע או לברוח, אבל בסוף הוא פגע בי והעיף אותי לתעלה. שברתי את הקרסול והם נסעו משם בלי להגיש לי עזרה". מי שנחלצו לסייע לבן אלון היו חברי קיבוץ גבעת השלושה, שעבדו באזור ופינו אותו לבית חולים ירקון בתל אביב. אחרי כחודשיים גויס לצה"ל והוגדר "כשיר לשירות, אבל מוגבל". 

באותה תקופה, כמה ימים לפני שנישא לבת זוגו טובה, הכיר את מאיה – אישה שהעיק עליה סוד מהעבר, שהרגישה שתוכל לחלוק רק עימו. בפרק המוקדש לה בספר משתף בן אלון את הקוראים ברגע שבו הידידות הקרובה כמעט הפכה לסיפור אהבה, אבל רק כמעט. "הרגשתי שאני נשאב לכנות המרגשת שלה. לקולה, לאדמומיות המבוישת שכיסתה את פניה. מוכן ומשתוקק לשתות את דבריה", הוא כותב על המפגש עם מאיה, ומתאר כיצד אמר לה שהוא "חש שלא חסר הרבה שאפול קורבן ליופי שלך ולאישיותך המקסימה, ואתאהב בך נואשות".

ובכל זאת, הוא הלך בשביל אחר, נישא לטובה והביא עימה לעולם שלושה ילדים. כשהוא נשאל אם שוחח עימם על השואה בצעירותם, הוא משיב: "לא כל כך"; הוא לא רצה "להעכיר להם את החיים, שזה לא ישפיע לרעה על ההתפתחות שלהם ועל הדעה שלהם לגבי אנשים". 

 

חרד לגורל המדינה

בן אלון - דובר גרמנית, פולנית ("כבר שכחתי"), רומנית, צרפתית, לטינית ויידיש – השתלב בצה"ל היטב. בתוך כמה חודשים הפך לקצין, "בלי לעבור קורס מיוחד". בהמשך שימש ראש לשכתו של ראש אמ"ן האלוף מאיר עמית ז"ל ומילא תפקידי מודיעין בחו"ל. מהצבא השתחרר בדרגת סא"ל. 

כמו שהיה במהלך השירות, גם בדיור המוגן סדר היום שלו מדוקדק למדי. השכמה ב-7:00, ארוחת בוקר בדירה ועיתון, ארוחת צהריים במסעדה של הדיור המוגן ופגישה עם חברים. פה ושם הולכים לתיאטרון ולקולנוע, לפעמים הדיירים עורכים מסיבה.

האיש הזה, שראה את מדינת ישראל צועדת צעדים ראשונים, חרד כעת לגורלה. "אני מאמין שמדיניות הממשלה הנוכחית והממשלות האחרונות מדרדרות את ישראל למקום מאוד לא טוב", הוא טוען, "אפשר לראות את זה במתח העצום שקיים בתוככי ישראל ובין ישראל למדינות ערב. אני מאמין שמדיניות ההיבדלות תוביל לתגובת נגד של העולם הערבי, שיכולה להיות הרסנית. כבר עכשיו רואים סכנה מכיוון גופים כמו דאעש, שלא יהססו לנסות ולתת מכה כואבת לישראל. שואה שנייה בהחלט עלולה לבוא עלינו, אזרחי ישראל, מכיוון העולם הערבי. גם אם לא כמו שקרה במלחמת העולם השנייה, אז אירוע דומה לזה". 

איך אתה מרגיש כשאתה שומע מכחישי שואה בעולם? 

"אני לא מתייחס לזה, הם שקרנים. המטרה שלהם היא להוריד את המורל של ישראל". 

הוריך עלו ארצה ב-1949. מתי הם הבינו מה קרה ליקיריהם? 

"לאחר העלייה ארצה הוריי היו חשופים, כמובן, לטפטוף הידיעות שהגיעו מאירופה. אט אט הם נחשפו לגודל הזוועות שהתחוללו על אדמת פולין, אך גם במקומות שונים ברומניה. לקראת סוף המלחמה, וישר אחריה, הוריי ביקשו לדעת מה עלה בגורלה של המשפחה המורחבת. הם החלו לחפש באופן נואש את שמותיהם ברשומות של הוועד למען הניצולים, שריכז בזמנו את שמות הנספים שהיו ידועים. כך נודע לנו שהם נספו במחנות. לא הבנו מה דחף את הגרמנים לרצוח. גם כיום אני לא מבין. להגיד שזה מעשה טירוף זה לפטור אותם מאחריות".

יש ניצולי שואה שמסרבים לבקר בגרמניה. מהי עמדתך בעניין? 

"אני, טובה והילדים גרנו תקופה מסוימת בגרמניה. באופן טבעי קשרנו קשרים עם בעלי מקצוע כמו רופאים, העוזרת, החייט וכן הלאה. יש בהם אנשים מסורים מאוד, שהם לא נאצים".

מה דעתך על מסעות בני הנוער לפולין? 

"אני באופן אישי לא השתתפתי בסיורים בפולין. ממה ששמעתי הבנתי שיש בהם אווירה של התרגשות, של אמונה כי אפשר לעשות בעתיד משהו טוב יותר בחיים האלה".

"בגילי כבר אין לי שאיפות, אולי לכתוב עוד ספר". כריכת ספרו "שלכת בסתיו"

 

"זכיתי במתנה גדולה"

מצד אחד עסקת בתפקידי מודיעין, ומצד אחר הכתיבה שלך מזמינה, פתוחה ומלאת רגש. איך שני הצדדים האלה מתחברים? 

"איש מודיעין טוב צריך לדעת לתמרן, ופה אולי נכנס הקטע של הכתיבה – ביכולת להציג צד אחר שלך. כאיש מודיעין תמיד היתה לי טביעת עין לאנשים, הכרתי אנשים ויכולתי לדעת מייד מה האופי שלהם. אני גם שומר סוד, שקט ונאמן". 

היכולת לפענח אופי היא גם אחת מנקודות העוצמה העיקריות של הספר; בזכותה הדמויות הרבות בו קורמות עור וגידים לנגד עיני הקורא. "זה מה שרציתי להשיג", אומר בן אלון בסיפוק כשמשתפים אותו בהתרשמות הזו. בשנת 2008 התפרסם סיפור ראשון מתוך ספרו המיועד באתר "במה חדשה", והתגובות ריגשו אותו מאוד. "טעם הדהוד סיפוריי האישיים בליבם של אנשים זרים או קרובים והתחושה שנגעתי ולו בנפש אחת באופן כזה או אחר, גורמים לי לחוש התעלות ולהרגיש כי זכיתי במתנה גדולה", הוא כותב בהקדמה, "הכתיבה גורמת לי לחוש כמרחף באוויר על גבי מטאטא של מכשפה, מתבונן מלמעלה על האנשים הקוראים את סיפוריי ומנסה לנחש מה הם חשים: חוסר חיבור, התרגשות, כאב, פחד, בלבול, אי הבנה או אולי הזדהות?"

ב-1977 טובה נפטרה, ומאז בן אלון לא נישא בשנית. זה 30 שנה שיש לו חברה. ילדיו, התאומים אמנון מיכל, עזבו את הארץ לפני 25 שנה ומתגוררים היום בלוס אנג'לס. בתו הנוספת, מאירה, נפטרה מסרטן בגיל 56. 

היית מעדיף שילדיך יתגוררו בישראל?

"כן, אבל זו המציאות. הילדים לא הולכים בדרכי האבות". 

לנוכח מה שעברת בחייך, אתה מרגיש בר מזל?

"זו שאלה בעייתית. יש זמנים שאני מרגיש מאושר שאני בחיים, ויש שאני עצוב. הרגשות שלי נובעים ממה שמתרחש מסביבי, כמובן גם ממות רעייתי". 

אילו שאיפות לחיים נשארו לך? אולי לבקר במקום שבו עוד לא היית? 

"לא, ביקרתי בהרבה מדינות. בגילי כבר אין לי שאיפות, אבל אולי לכתוב עוד ספר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו