לאחר 3 שנים: ההורים מפרשת גן סיגל חולון פגשו את סיגל אדהמי, בעלת הגן, שעד כה נעדרה מהדיונים.
בדיון טיעונים לעונש שהתקיים היום (חמישי), בבית משפט השלום בתל אביב בפני השופטת רונית פוזננסקי־כץ, עלו להעיד אימהות ואבות שילדיהם נפגעו בגן סיגל בחולון. סיגל אדהמי, לבנת אונגר ויפית אשר הורשעו בתקיפת הפעוטות, כולל תקיפה הגורמת חבלה של ממש.
באוגוסט 2020 התפוצצה פרשת גן סיגל בחולון, במסגרתה שש נשות צוות הגן נצפו במצלמות הגן כשהן פוגעות בכ־20 ילדים. בין היתר נצפו הנשים כשהן מכות, מרעיבות, קושרות בכיסא אוכל לשעות ארוכות, בועטות, מטיחות את הפעוטות, מניפות באוויר ועוד. אורטל בנימין ורינת ינקו, שתי הסייעות בגן, הורשעו בהתעללות, תקיפה והתעללות נפשית והן מרצות את עונשן בימים אלו בכלא נווה תרצה, ל־8 שנות מאסר וחצי ו־5 וחצי שנות מאסר בהתאמה.
היום, לאחר שנים של דחיות בדיונים, התקיים דיון בעניינן של ארבע העובדות הנוספות בגן: סיגל אדהמי, בעלת הגן; לבנת אונגר (אמה של אורטל), יפית אשר ו־ורד אברהם. הן מואשמות בתקיפת הפעוטות, כשפרט לאברהם, כל השאר מואשמות בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש. ההורים עלו לראשונה להעיד ולספר על כל מה שעבר עליהם, על ילדיהן ועל ההתמודדות היומיומית מאז.
בתחילת הדיון דרשו הסנגורים שההורים יוצאו מהאולם בזמן טיעוני ההורים על ילדיהם, מה שזכה להתנגדות נרחצת מצד פרקליטת מחוז תל אביב עו"ד אפרת רותם, שטענה כי לא מדובר בהוכחות ובעדות לעובדות - אלא לעונש, ומדובר בילדיהם שלהם. ביהמ"ש קיבל את עמדת הפרקליטות ואפשר להורים להישאר באולם.
ספיר אליאב, אמה של הפעוט ה' מהגן, פנתה לביהמ"ש ואמרה: "ה' נכנס לגן בגיל 10 חודשים והיה בו עד גיל שנתיים ועשרה חודשים. הוא היה בתינוקייה, עבר לאמצע ואז לבוגרים. בגיל שנה וחודשיים הוא עבר לכיתה של רינת ינקו, ובגיל שנה ושמונה חודשים עלה לכיתה של הבוגרים, שם טיפלו בו ורד, יפית, סיגל, רינת, אורטל ולבנת.
"יש את ה' לפני גן סיגל וה' שאחרי. הוא היה שם עם המון התקפי זעם, קשיי אכילה, לא ישן, לא הסכים להתכסות בשמיכה, היה חולה המון. הוא לא היה מוכן לבוא אליי כשבאתי לקחת אותו, היה יושב קפוא בכיסא. הוא ילד פעלתן מאוד, חכם. הוא חווה התקפים קשים שהגיעו לרמה של הטחת ראשו בקיר, הוא היה מרגיע את עצמו רק כך. ניסינו להבין מה לא בסדר. לא הגיוני שהוא לא ישן בכלל. הוא עד היום לא מוכן להתקרב לשמיכות והוא כבר בן שש וחצי.
"הלכנו להדרכת הורים. ניסיתי להבין מה קרה עם התקפי הזעם, ניסיתי לחקור מאיפה זה והאמנתי שכל עוד יש חום ואהבה הכל בסדר. פניתי לסיגל וביקשתי ממנה לראות מצלמות. היא לא נתנה לי, אמרה שהיא תראה, שהיא ראתה והכל בסדר. האמנתי לה בלב שלם, שמתי את הילד שלי שם.
"הבת שלי הקטנה גם נכנסה לשם כשהייתה בת חצי שנה. הוצאתי אותה מהתינוקייה לאחר חודש, ואז הגיעה הקורונה. הילד החל להיות רגוע בבית, התנהגות אחרת לגמרי. ואז כשחזר לגן שוב חזרו ההתנהגויות.
"כשהתפוצצה הפרשה, נשמטה הקרקע מתחתיי. הייתי באבל, לא תפקדתי, לא ידעתי מי אני. שני הילדים היו בבית ולא הצלחתי לתפקד. מהר מאוד עברנו לטיפולים במרכז לגיל הרך. עברנו תהליך משפחתי. יצאנו מהשכונה כי לא יכולתי לגור שם, רק רציתי להתרחק כי הפכו לי את החיים. ה' היום בכיתה א', מטופל במרכז לטראומה בתל השומר פעמיים בשבוע, קשה לו מאוד. יש לו המון התקפי זעם, קשיים באכילה. קשה לי כי הוא למד להתנתק, זה מנגנון הגנה שהיה לו שם. אני רואה את זה גם היום: הוא לא מגיע למגע עם אנשים, בפרט עם מבוגרים. הוא לא מתקרב לאנשים, גם לא לבני המשפחה. לא מאפשר שיחבקו אותו".
יוליה אמא של א', פעוטה מהגן: "לעמוד כאן ולדבר אחרי שעברו שנתיים זה קשה מאוד. זה לנבור בפצע ולפתוח אותו מחדש. קשה לי להרחיב בהיסטוריה, אבל חשוב לי לציין ולדבר על איך הבת שלי היום, וזה החיים שלנו, זו לא הצגה. מה שאנחנו עברנו ומה שהילדים שלנו עברו זה כואב כל כך. זה פצע שלא חולף. הבת שלי נכנסה בגיל 7 חודשים לגן סיגל והייתה בוכה המון. היו לה התפרצויות זעם וקושי לתקשר עם הסביבה. עד היום היא מתקשה בפן החברתי מול החברים בגן. כל ילד שניגש אליה היא במגננה או התקפה. גם אם ילד רוצה לשחק איתה היא מרגישה שהוא תוקף אותה. היא היום בת 6 ונשארה שנה בגן למרות שהייתה צריכה לעלות לכיתה א' בגלל חוסר הבשלות שלה. התקפי הזעם שלה לא חלפו ולמרות שהיא בת 6 הם לא נרגעו. אנחנו מטופלים בטיפול רגשי מספר טיפולים וזה לא מספיק. אנחנו בודקים עוד גישות, לנסות לשלב ולראות איך אפשר לעזור לה ולהעלות אותה לכיתה א' בצורה מיטבית מבחינה רגשית וחברתית. היא ישנה עם אימא ואבא שלה, כל לילה מגיעה אלינו למיטה למרות שהיא בת 6, להרגיש בטוחה".
ערן כרמל, אבא לתאומים ה' ו א': "בעקבות מה שקרה לנו, אני מטופל. עכשיו אני מבין שכולם מטופלים, חשבתי שזה רק אני. התאומים ה' וא' היו חודשיים וחצי בגן, העברנו אותם מגן אחר שראינו שלא תפקד ובחרנו בגן של סיגל כי סמכנו עליה. הם הגיעו אליה בגיל שנתיים. הגדול שלנו היה אצל סיגל והיא מבחינתי הייתה דמות משמעותית בנוף של השכונה, כולם מכירים פה את כולם. מי שהיה מביא אותם בבוקר זה היה אני, מביא אותם לשער ונפרד ולא יודע מה קורה. המשרד שלי קרוב מאוד לשם ואני לא ידעתי מה הם עברו. כשראיתי את הסרטונים לא ראיתי את השעות אבל אז התחלתי לראות את מה שעברו הילדים שלי ובאיזו שעה - ואני הייתי מטר משם.
"אני שותה קפה ואוכל עוגה, נפגש עם אנשים והם שם. באו אליי למשרד, אשתי וחברים לספר לי מה היה בגן. זו חוויה קשה לנו ההורים. לפני הפרשה מצאתי את הילד שלי קפוא במיטה, ער. חשבנו איזה ילד טוב, לא מעיר אותנו. אז ראינו את הסרטונים והבנו מה קרה. רק לאחרונה היה אירוע בגן שכנראה צעקו עליו והילד נסגר כל היום. מספיק שהוא שומע טון דיבור גבוה, או נשפכה כוס מים, הוא לא ילד. אח שלו א', כשהיה בגן, ראינו שהיה אלים, תופס בנו בעור וחשבנו שזה אלימות בין אחים, של ילדים, אבל הבנו שמדובר באלימות שלמד בגן.
"אני מנסה להדחיק את כל מה שקרה שם. כל המשפחה עברה את מה שהם עברו. איך שש נשות צוות לא ראו ביום יום מה הם עוברים ושותפות לכך. איך נתתן לילדים שלנו לסבול ככה, עד היום הם סובלים".
חן קובריץ כהן, ממטה המאבק למען הילדים המלווה את ההורים מרגע התפוצצות הפרשה: "באוגוסט 2020, רגע לפני כניסת חוק המצלמות שמונע את הגישה להורים למצלמות, ההורים צפו בעצמם במה שעברו הילדים שלהם בגן, במה שניתן להגדיר כגיהינום עלי אדמות. היה שם הכל, רק לא חום ואהבה. היום, 3 שנים וחצי אחרי, ההורים סוף סוף קיבלו הזדמנות לעמוד מול סיגל, בעלת הגן שפעם אחר פעם התחמקה מהדיונים. הם זכו לומר את מה שעל ליבם, את הקושי שלהם מאז ועד היום. קשה מנשוא לשמוע את מה שהמשפחות עוברות. כל התא המשפחתי נפגע, לא רק הילד או הילדה, וההשפעות יהיו עוד ארוכות ולזמן רב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו