כמו שמטיפים לנו מלמעלה פוליטיקאים בעלי יומרה חינוכית בלתי נסבלת - "פסיקה צריך לכבד". אבל בשביל כבוד צריך לעבוד. וכמו שהמציא מי שהמציא את ההבחנה בין "דמוקרטיה פרוצדורלית" לבין "דמוקרטיה מהותית", נערוך לרגע הבחנה בין "כבוד פרוצדורלי" לבין "כבוד מהותי".
נציג ההממשלה עו"ד בומבך מציין כי מגילת העצמאות אינה סמכות: "על מגילת העצמאות חתמו בבהילות 37 אנשים שלא נבחרו בכלל" (ארכיון)
את פסיקת בג"ץ צריך לכבד ולפעול לפיה. עד כאן הצד הפרוצדורלי. בצד המהותי: חובה עלינו להזכיר בכל פעם מחדש את הלחץ הגדול שהופעל כדי "לעמוד בזמנים", כלומר להגיע לתוצאה המבוקשת בטרם ישתנה חלילה מאזן הכוחות. זו לא החלטה מעוררת כבוד, במובן המהותי של המילה כבוד.
פירוש הדבר הוא שבניגוד לתחושה המשתררת, כאילו השופטת אסתר חיות הניפה את חרבה ומוטטה באבחה אחת את חלום הרפורמה, העסק לא מת. ובהשאלה מהז'רגון המלחמתי: אפשר לחסל את תוכניות העבודה של אדריכלי הרפורמה - אבל אי אפשר להרוג את הרעיון.
הפסיקה הזו, שמגיעה לקו הגמר עם הרבה זיעה על המצח והגב, מתנשפת, מתאמצת, דחוקה, ובעיתוי אומלל - רק מלבה את התפיסה, שלפיה אין ומעולם לא היה כאן עימות עקרוני ומהותי, אלא מאבק כוחות.
פתאום ההקשר כן חשוב
בסופו של דבר, אם אחרי כל כך הרבה הסברה, נאומים, פרשנויות, חוגי בית, אספות חירום, ועידות פאניקה וישיבות בהולות - כשברקע גם מגויסות כפי שלא ראינו מעולם האליטות מכוננות התודעה בישראל - אקדמיה, כלכלה, תקשורת, צבא - אם בסוף כל זה ההחלטה האופרטיבית על הפסילה מתפלגת חצי־חצי, אז כנראה בלי קשר לדעה על איכות החוק, העניין בכל זאת שנוי במחלוקת.
זה משעשע, כמעט אירוני, לקרוא את הערותיה של השופטת הפורשת ענת ברון ביחס להקשר שבו מתפרסם פסק הדין. פתאום לבית המשפט חשוב להרים את הראש ולהתייחס למציאות שבחוץ. בלי להתבלבל, אורזת השופטת בכפיפה אחת את שתי "הסכנות הקיומיות" אשר "מרחפות מעל מדינת ישראל": הטרור האכזרי מצד אחד, והתיקון לחוק יסוד: השפיטה, כלומר שאריות הרפורמה.
על ההקבלה הגסה והלא אלגנטית הזו, בין מתקפת טרור למהלך חקיקתי של נבחרי ציבור, לא חתומים פעילי מחאה להוטים שסיימו זה עתה שיחת זום עם אהוד ברק או עם דן חלוץ, אלא שופטת בית משפט עליון. מעניין. במשך שנה שלמה לא טרחו ראשי מערכת המשפט - לא שופטי בג"ץ, לא הנשיאה חיות, וגם לא היומע"שית - לצייץ מילה אחת על ההקשר שבתוכו מתנהל האירוע.
מחאה, קמפיין תקשורתי, וגלישה עקבית וברורה למחוזות הקריאה הלא־חוקית לאי־ציות, למרי אזרחי, לסרבנות (שוב סליחה, אי־התנדבות), משיכת השקעות - שלא לדבר על חסימה עקבית של צירי תנועה, שיבוש אירועים ציבוריים והצקות בלתי פוסקות, על סף ההטרדות הפיזיות, לנבחרי ציבור. במשך כל התקופה הזו לא שמענו מהן, ולו מתוקף מעמדן, אמירה נורמטיבית אחת.
לא בטוח ש"הסכמה" תעבוד
לא על חציית גבולות המחאה, לא על ההליכה על סף הפרת החוק, ולא על הפגיעה האיומה במרקם הדמוקרטי - שנעשות בשמן ובשם המערכת שבראשה הן עומדות. להפך, הן נעשו באופן אישי לגיבורות מחאה על גבי שלטים וחולצות, במאבק ששירת באופן ישיר את האינטרסים שלהן. ובמורד הדרך הן מגישות לצד אחד של הוויכוח הפוליטי ניצחון תודעתי עצום, כשהצד השני מסומן כ"סכנה קיומית".
זה אולי מעיד שלפסיקה הזו אין עניין אמיתי עם ביטול עילת הסבירות. יש לה עניין עם צריבה תודעתית של "תמונת ניצחון" על יריב לוין, ויצירת הרתעה מול התביעה הציבורית הרחבה לרפורמה במערכת המשפט ולאיזון היחסים בין הרשויות.
התכלית העמוקה של הפסיקה היא לצרוב בזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית תבוסה מצלצלת, שתהדהד לשנים ותרחיק את היוזמות הבאות לאיזון בין הרשויות אל רצועת ביטחון ששמה "רפורמה בהסכמה".
ו"הסכמה", בישראלית שוטפת, דורשת משא ומתן של שנים, מיקוח עקר, פשרות ומריחות. לא בטוח שזה יעבוד. מי שאוזנו קשובה לחברה הישראלית, ולא לתיבת התהודה, יודע שעבור רבים מאוד, הפסיקה הזו לא תהיה סוף פסוק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו