ב־1990, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, זעמו מפלגות הימין על ראש הממשלה יצחק שמיר והאשימו שאינו נוקט יד קשה לדיכוי האלימות הערבית. התחייה, צומת ומולדת הכריזו במשותף "מלחמה על שמיר", וגאולה כהן מהתחייה כינתה את שמיר "הוזה הזיות" והאיצה בו "ללכת הביתה". הסוף ידוע: בבחירות 1992 עלתה ממשלת רבין לשלטון, ובספטמבר 1993 נחתם הסכם אוסלו. ב־15 השנים הראשונות מאז אוסלו נרצחו בפיגועי טרור 1,450 ישראלים - פי 5 וחצי ממספר הנרצחים ב־15 השנים שקדמו להסכם.
נראה כי תסריט הבלהות של 1992 עלול לחזור על עצמו. לא מעט אנשי ימין מביעים את תסכולם מהתנהלות הממשלה במגוון נושאים. התסכול מובן, אך הפתרון שמציעים אנשי ימין מסוימים - להגיש לשמאל את השלטון על מגש כסף כדי שנלמד לקח - חמור שבעתיים. סר רוג'ר סקרוטון, מהפילוסופים השמרנים הגדולים בדורנו, אמר כי "השמרנות מתחילה מהתובנה שקל להרוס את הדברים הטובים, אבל קשה ליצור אותם". סקרוטון הסביר כי בעוד עבודת החורבן "מהירה, קלה ומלהיבה", עבודת היצירה "איטית, מייגעת ומשעממת". לדבריו, זו גם הסיבה לכך שהשמרנים סובלים לעיתים מנחיתות בקרב דעת הקהל אל מול השמאל הפרוגרסיבי.
סקרוטון לא התייחס באופן ייחודי לישראל, אך דבריו רלוונטיים מתמיד. אנשי ימין השוקלים לא להצביע או לחלופין "לתת צ'אנס" לגנץ־לפיד, שוכחים כי כשהשמאל בשלטון, הוא מחולל בזמן קצר ביותר נזקים כמעט בלתי הפיכים, העולים בחיי ישראלים רבים, ושיש בידם לשנות לרעה את מצבה הגיאו־אסטרטגי של ישראל.
אין זה מקרי שהשמאל מסוגל ליישם את מדיניותו במהירות יחסית, לעומת ממשלות הימין שנאלצות להקיז דם על כל צעד ושעל שהן מבקשות לקדם. כשהימין בשלטון - התקשורת והאקדמיה, בגיבוי ארגוני שמאל במימון זר, נלחמות בזירה התודעתית ומייצרות דה־לגיטימציה למהלכי הממשלה; בעוד מערך הפקידות והמשפטנים בפרקליטות ובביהמ"ש העליון משתמשים בכוחם כדי להכשיל את רצון הבוחר הימני ולרדוף את מנהיגי הימין, כפי שמלמדים כתבי החשדות המופרכים נגד רה"מ. מנגד, כשהשמאל עולה לשלטון - כלל המערכות הבלתי־נבחרות, המזוהות ברובן עם השמאל, מעמידות עצמן לרשות השלטון.
בשלב מסוים הפנטזיות המשיחיות מתרסקות לנוכח המציאות הקטלנית, ואזרחי ישראל נוהרים בחזרה לימין כדי שיתקן ככל יכולתו את המעוות. כך קרה ב־1996, כשנתניהו התבקש לצמצם את נזקי אוסלו, וב־2001, כשאריק שרון נדרש לעצור את האוטובוסים המתפוצצים. ב־2009 נתניהו ירש מציאות שבה אולמרט כבר הסכים לחשוף את מרכז הארץ לירי טילים מיו"ש, וחמאס שלט בעזה בגלל ההתנתקות של שרון, לאחר שביטל את החלטת מתפקדי הליכוד.
לפיד וגנץ אינם שונים ממנהיגי השמאל בעבר: גנץ מצא "צדדים חיוביים" בהסכם הגרעין האסוני עם איראן; לפיד קרא "להתגרש מהפלשתינים", כלומר לבצע נסיגות נוספות; אשכנזי בתקופתו כרמטכ"ל תמך בנסיגה מהגולן, ויעלון "הימני" הודה לאחרונה שתמך בזמן אמת בהסכמי אוסלו, וכשר ביטחון הפקיר לוחם על סמך סרטון ערוך ומגמתי של "בצלם". ולא דיברנו על אבי ניסנקורן, סתיו שפיר ושלי יחימוביץ', המבקשים לייבא לישראל מודלים כלכליים שהרסו את ונצואלה ויוון, או מרב מיכאלי ותמר זנדברג, שבאמצעות משרדי התרבות והחינוך יחנכו את הדורות הבאים על ברכי "נרטיב הנכבה", ושמשפחה גרעינית מסוכנת לילדים.
עבודת התיקון שתידרש אם חלילה השמאל ישוב לשלטון תהיה קשה מנשוא, ותעצור את ההישגים הכבירים שנרשמו בעשור האחרון תחת ממשלת הימין: מעמדה הבינלאומי של ישראל חזק מתמיד, זאת מבלי שנסוגונו סנטימטר מאדמות מולדת; הטרור מצוי ברמה נמוכה לעומת שנות פוסט־אוסלו והאינתיפאדה השנייה, והכלכלה הישראלית בפריחה שלא נראתה כמוה.
גאולה כהן הודתה בזמנו במשגה ההיסטורי של הימין בבחירות 1992. הבחירות הנוכחיות מעניקות הזדמנות להיות חכמים לא בדיעבד, אלא לפני מעשה. אין לנו פריבילגיה להתפנק ולאפשר את אוסלו ג'. הסיכון גבוה מדי. ימנים, צאו להצביע.