בשנת 1958 הונחה, בגיבוי ממשל הנשיא אייזנהאואר, התשתית לכינון "ברית הפריפריה" שכללה את ישראל, איראן, טורקיה ואתיופיה. אף שהאדנים האיראניים והטורקיים לא שרדו את שיני הזמן, ניתן לראות בברית זו מודל מודולרי המגובש בין שותפים וכולל מעטפת אסטרטגית של שיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני עם הפטרון האמריקני.
מודל מסוג זה מהווה את תמצית חזונו האזורי של טראמפ, שניתן להגדירו כ"ברית הפריפריה 2" או כגרסה משודרגת של הסכמי אברהם, והוא שמנחה את דרכו של נשיא ארה"ב. ערב פסגת טראמפ־נתניהו, ברור שבראש סדר הקדימויות שלו עומדת השאיפה לשילוב סעודיה בהסכמי אברהם כשחקן ציר, שאמור להיות כוח מניע בדרך למיסוד קואליציה מזרח־תיכונית איתנה.
יחד עם מעטפת אמריקנית תומכת, אסטרטגית ומדינית, עתידה שותפות זו בראייתו של הנשיא להיות גורם מרתיע אפקטיבי מול האיום הנשקף מצד איראן ושלוחותיה המקומיות, ובה־בעת להצמיח גל של השקעות ענק סעודיות בחברות אמריקניות.
ניתן לזהות שני מכלולים בעלי חשיבות עליונה בעיני נתניהו: קבלת אור ירוק אמריקני לפעולה צבאית נגד הגרעין האיראני, כמינימום הכרחי; ומניעת פרישתם הסופית של נדבכים חיוניים עבורו לקיום הממשלה בראשותו.
רצון זה לחולל שינוי אזורי דרמטי, שאם יתממש יביא עימו בשורת יציבות בין ירושלים לריאד, יעניק אפוא ביטוי צלול למחויבותו של טראמפ להיכנס להיסטוריה כמשכין שלום. בבית הלבן מודעים היטב לכך שזהו גם מבחנו הרציני הראשון בזירת יחסי החוץ, והוא נחוש להצליח בו בתוך מאת ימי החסד הראשונים לנשיאותו. אלא שנחרצותו עלולה להתנגש עם סדר העדיפויות השונה של אורחו, נתניהו.
מה שחשוב לנתניהו
אין חולק על כך שרה"מ מעוניין ביותר בהפיכת סעודיה לשותפה גלויה ופורמלית של ישראל, אך יעד זה לא נמצא ככל הנראה במוקד תודעתו של נתניהו כרגע. ניתן לזהות שני מכלולים בעלי חשיבות עליונה בעיניו: קבלת אור ירוק אמריקני לפעולה צבאית נגד הגרעין האיראני, כמינימום הכרחי; ומניעת פרישתם הסופית של נדבכים חיוניים עבורו לקיום הממשלה בראשותו.
בהקשרים אלה עלולה להסתמן אי־הסכמה בסיסית בין השניים, שספק אם ניתן יהיה לטשטשה בניסוחים מעורפלים. לגבי איראן, גם אם טראמפ יהיה מוכן להחריף את משטר הסנקציות על משטר האייתוללות, רתיעתו מסכסוכים בינלאומיים העלולים לפגוע באינטרסים של ארה"ב, עתידה לנתב אותו לפעילות דיפלומטית תקיפה ולאו דווקא צבאית במרחב האיראני.
התמקדותו של נתניהו בשרידותו הפוליטית תכתיב הימנעות מהתייחסות מפורשת להיתכנות מדינה פלשתינית. יעד זה יחייב אותו גם להתחמק מהשלמת השלב השני של ההסכם הנוכחי, שכן סיום המלחמה פירושו פירוק הקואליציה והליכה לבחירות.
מבחינת מאזן הנחישות, הרושם הוא שטראמפ נמצא בעמדת עוצמה עדיפה בהרבה על נתניהו, שספק אם יהיה מוכן בשלב זה להסתכן בקרע עם ממשל כה אוהד. טראמפ, מצידו, צפוי לנסות לצמצם את הפערים על ידי שימוש נדיב בגזר הפיצוי לישראל תמורת נכונותה להתגמש. בכל מקרה, נחישות טראמפ להביא לשחרור כל החטופים ולסיום המלחמה מצטיירת כבלתי מעורערת.
לרבע את המעגל עבור טראמפ
האם ניתן בכל זאת לרבע את המעגל? על אף האמור כאן, אין לשלול זאת לחלוטין. ניתן לחשוב, למשל, על ניסוחים יצירתיים מעידן ועידת קמפ דיוויד ולשכנע את רה"מ להכיר ב"זכויותיו הלגיטימיות של העם הפלשתיני", אך לא ברור אם ניתן יהיה לממש בכך את הנורמליזציה עם סעודיה בלי להביא לפירוק הממשלה.
אפשרות אחרת עבור נתניהו, שכבר נוסתה ללא הצלחה מרובה, היא להסכים לתהליך מודולרי של משא ומתן לכינון "ישות פלשתינית", אך גם אופציה זו לא נשמעת מבטיחה.
הדרך המעשית היחידה שעשויה למנוע קיפאון ומשבר ולאפשר לטראמפ להשיג את מבוקשו, היא להעניק לנתניהו התחייבות חד־משמעית לתמוך בחידוש הלחימה במקרה של "הפרה מהותית" של המתווה מצד חמאס.
יש לקוות שבעקבות הפסגה יתברר אם "ברית הפריפריה 2" הועלתה כתרחיש ממשי, ואם ברית ארה"ב־ישראל נותרה איתנה במהותה. באותה מידה יובהר אם הפסגה הדרמטית תצטייר כמנוף לשדרוג הברית, או שמא לא יעלה בידה - למרות התפאורה החגיגית - להסדיר חילוקי דעות יסודיים בין וושינגטון לירושלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו