האזהרה למדינות האזור והמכשול של טראמפ: יציאת עזה - כל הסיבות

שני מכשולים עומדים בין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לבין פרס נובל לשלום: חמאס בטווח המיידי, ואיראן בטווח הארוך. הם המכשולים לפתרון האזורי האולטימטיבי שייטיב עם כולם, לרבות הפלשתינים, ושאמור להביא רגיעה לסביבתנו המדממת. וטראמפ, כידוע, אוהב להסיר מכשולים בעוצמה ובלחץ בלתי מתון על המקומות הרגישים של מי שעומד בדרכו.

יש מי שיגדיר זאת בעדינות כפתרונות מחוץ לקופסה, אך ראשי המדינות שעימן הספיק טראמפ להתעמת בהחלט מרגישים את הלחץ במקום הכואב. כך קולומביה עם החזרת המהגרים הלא חוקיים, כך פנמה עם התעלה, כך קנדה עם העלאת המכסים. מה שמעניין אותנו יותר הוא מה שנוגע אלינו ישירות - שחרור החטופים, סיום המלחמה, הכרעה מלאה של חמאס, והמגה־דיל: הסדר אזורי שיעביר לישראל ולמדינות המוגדרות מתונות את מרב הכוח והעוצמה אל מול הציר האסלאמיסטי ההרסני.

טראמפ כבר החל באכיפת הפסקת האש במסגרת העסקה לשחרור החטופים, תוך איומים ישירים על חמאס ולחץ ידידותי על ישראל, אך ההמשך מסובך יותר וידרוש לחץ כבד יותר. את ראשיתו חשות ירדן ומצרים, שמהן הוא דורש קליטה של מאות אלפי פלשתינים מרצועת עזה, לפחות לתקופת השיקום.

הסיבה הראשונה להעלאת הדרישה הזו לא־סיסי ולמלך עבדאללה היא סוג של שוק חשמלי עם כניסתו לזירה, עם אות אזהרה לשאר המדינות באזור: אני פה כדי לשנות, ואתם תתיישרו - או שתיפגעו. המחאה והשלילה ממדינות אלה, שקיבלו גיבוי מכמה מדינות ערביות אחרות, לא הרשימו את טראמפ: הוא הגיב בפרסום השיחה שיזם עם א־סיסי, תוך הדלפות כי היתה זו שיחה קשוחה שבה חזר על דרישתו, והזכיר את הסיוע הרב שמצרים מקבלת מארה"ב.

הסיבה השנייה להצעת הרילוקיישן לעזתים היא חלק מהמהלך להוצאת חמאס כארגון ממשוואת השליטה ברצועה ובקרב הפלשתינים במיוחד. בעיני הממשל החדש, חמאס הוא גורם שלילי במיוחד העוצר את כל המהלכים המתוכננים, ולכן עמדת הממשל חד־משמעית כעמדת ישראל, סעודיה, האמירויות ועוד מדינות: את שלטון חמאס ברצועה יש למגר לחלוטין ולפרקו מנשקו.

הוצאת חלק נכבד מהאוכלוסייה מעזה תסייע במהלך הזה, ומרמזת גם על הצעת היציאה לגלות שנמסרה לראשי חמאס, במקום המשך המלחמה שיעכב את שיקום הרצועה ויביא להמשך ההרס והסבל של האוכלוסייה. ב"ישראל היום" פורסם כי הממשל מתכוון להגליית אותו גרעין קשה של מחבלי חמאס לטווח ארוך, אם לא לצמיתות, כחלק מתהליך הדה־רדיקליזציה הנחוץ לפלשתינים. חמאס בינתיים שולל את ההצעה.

השיקום שיביא השקעות

הסיבה השלישית היא מעשית - שיקום הרצועה, שאמור להיות סמל לפלשתינים ולאזור כולו כחלק מהתוכנית הענקית המלאה. כבר ב"תוכנית המאה", שנדחתה על ידי הפלשתינים לפני חמש שנים, תוכננו השקעות של עשרות מיליארדי דולרים בבניית משהו הפוך מתדמית עזה הכעורה, הרוויה מחנות פליטים עם בתי טיט. התוכנית החדשה תכלול פרויקטים דומים של הקמת ערים מודרניות, מערכות חינוך מתקדמות וטכנולוגיות, "ריביירה" לתיירות, וגם פיתוח באר הגז הטבעי שמול חופיה.

לצורך מימוש התוכניות הגדולות נדרש פרויקט פינוי־בינוי, אך ברצועה אין מספיק מקום ותשתיות לשכן ולו באופן זמני יותר ממיליון מפונים, ולכן מצרים היא הפתרון ההגיוני למרות סירובו הנחרץ של א־סיסי. הרצועה היא גם אחד האזורים המאוכלסים בעולם, עם שיעור צפיפות עצום, ודילול אוכלוסייתה הוא נדבך חשוב בכל מהלך שיקום וניסיון ליצירת אזור מחיה נורמלי.

הסיבה רביעית פשוטה: רצונם של מאות אלפי העזתים לצאת ולבנות את חייהם במקום אחר. כל מי שעוקב אחר הרשתות החברתיות הערביות, לא יכול שלא לקרוא ולשמוע את הכמיהה הזו של פלשתינים, שנמאס להם מהמלחמה הנצחית שכפו עליהם חמאס וארגוני הטרור האחרים, והם פשוט רוצים לחיות חיים נורמליים. "בידנא נעיש", אנו רוצים לחיות - זו הסיסמה המייצגת מגמה זו.

לנציגויות אמריקניות ואירופיות הגיעו במהלך המלחמה אלפי בקשות לקבלת אשרות כניסה ולסיוע ליציאה מהרצועה. ההערכה היא שעם פתיחת מעבר רפיח, גם בלי עידוד מיוחד תהיה נהירה של תושבים החוצה מהרצועה, בעיקר בקרב בעלי מקצועות חופשיים והשכלה גבוהה. עשרות אלפי פלשתינים עם מאפיינים כאלה היגרו מהרצועה מאז תפס חמאס את השלטון ב־2007.

האינטרס שמימין

הסיבה החמישית היא מעורבות גורמי ימין ישראליים דרך חוגי השפעה על סביבת ההנהגה של טראמפ. המסר של אלה נע בין רעיון הטרנספר מרצון כחלק מהפתרון הכולל לסכסוך הפלשתיני, לבין פינוי ולו חלק מהשטח כדי לחדש את ההתיישבות היהודית ברצועת עזה.

את הפעילים בשטח מייצגת דניאלה וייס, המבקשת ליצור קרקע מתאימה לחזרה להתיישבות, עם צעדים מעשיים, סיורי שטח בליווי צבאי, הכנת תקציב ייעודי בשיתוף משרד האוצר ורכישת קרוואנים וציוד להתמקמות ראשונית. הפעילות בארה"ב נחלקת בין כמה גורמים - והבולטים שבהם הם יוסי דגן, יו"ר מועצה אזורית שומרון, וישראל גנץ, יו"ר מועצת יש"ע ומועצת בנימין.

השניים הקימו, יחד עם כ־20 חברי קונגרס, את שדולת יו"ש בוושינגטון - שפועלת בין השאר להחלפת המונח "הגדה המערבית" ב"יהודה ושומרון" במסמכי השלטון הרשמיים, ואף סייעה בהסרת עיצומים שהשית ממשל ביידן על מתיישבים וארגונים ישראליים.

הקשר הזה בין המתיישבים הישראלים לסביבת טראמפ, בין השאר דרך ארגוני הקהילות האוונגליסטיות, סייע להעברת המסר של קידום תוכנית עידוד היציאה מרצועת עזה של חלק לא קטן מהאוכלוסייה הפלשתינית. גורמי ימין אלה וחלקים לא קטנים מתומכי הממשל מקווים כי זה גם סימן לעמדה אמריקנית התומכת בריבונות ביו"ש ובגניזת רעיון המדינה הפלשתינית.

ההתנגדות ונימוקיה

אריאל כהנא כתב ב"ישראל היום" על ההבחנה בין המעגל הרחב של בכירי הממשל החדש בעל הרוב המוחלט למדיניות ישראלית ימנית לעילא, לבין המעגל המצומצם בעל הראייה הריאליסטית יותר המבקשת להתחשב בעמדות המדינות הערביות השותפות.

סביר להניח שהמעגל הקרוב מעביר לטראמפ את התנגדות מדינות ערב למהלך הרילוקיישן, אך יודע גם להבחין בין שני אספקטים שלו. האחד, התנגדות עקרונית להוצאה מאורגנת של פלשתינים מאדמתם, כחלק מתפיסת הנהגתם השוללת מציאת פתרון כל עוד קיימת בעיית הפליטים. כלומר, שימור הפליטות כאקט פוליטי־מדיני הוא הבסיס לסירוב לשקם את מחנות הפליטים, לתת לפליטים פלשתינים אזרחות במדינות ערב ולהותיר את אונר"א כסוכנות הפליטים היחידה בעולם לפלשתינים.

האספקט השני והחשוב יותר הוא סירוב של ירדן ומצרים לקבל מאות אלפי פלשתינים. עבור מצרים זהו חיזוק ל"אחים המוסלמים", שא־סיסי נאבק בה מיומו הראשון בתפקיד. הוא חושש גם מקשר אפשרי עם ארגוני הטרור שבחצי האי סיני ומחידוש הפיגועים נגד צבא מצרים ואתרי התיירות המהווים ענף כלכלי מצרי חשוב.

ירדן חוששת, ובמידה רבה של צדק, שהכנסת עוד מאות אלפי פלשתינים תהרוס את האיזון השברירי מאוד שבו היא נתונה. לפי הערכות, הפליטים הפלשתינים מהווים 30-20 אחוז מאוכלוסיית הממלכה, והמשטר נשען על האוכלוסייה הבדואית/ירדנית המקורית. איראן מממנת ארגוני אופוזיציה אסלאמיסטיים, וללא הסיוע האמריקני עבדאללה יתקשה לשרוד. טראמפ מזכיר את התמיכה הזו כאמצעי לחץ, אבל הלחץ הזה עשוי לשבור את הממלכה.

בשתי המדינות הללו העלו גם את טיעון הנטל הכלכלי שייפול עליהן, עם קליטת הפלשתינים אליהן. את המימון לכך מתכוון טראמפ להטיל על מדינות המפרץ, בתוספת סיוע כלכלי נכבד שיסייע לכלכלות ירדן ומצרים להתאושש.

ההערכה המושכלת של גורמי הערכה ישראליים ואמריקניים היא שהגירה כזו תתרחש באופן טבעי כשייפתחו הגבולות. חמאס ינסה למנוע אותה כל עוד ישלוט, אבל לאחריו הזרם החוצה יהיה חזק. עם זאת, תקוות חלק מהימין שהרצועה תתרוקן - רחוקות מאוד מהמציאות.