הפגנה למען החטופים. צילום: רויטרס

להכיל את ההסכם על מגרעותיו, ולהסתכל קדימה

חבישת הדימום הפנימי בחברה שלנו בגלל החטופים שווה את הוויתורים - גם אם "היום שאחרי" יחפש את "היום של אתמול"

[object Object]

עכשיו, כשהעסקה לשחרור חטופים הולכת ונסגרת, החתול קפץ מהשק. בראיון ל"ניו יורק טיימס" הודה מזכיר המדינה בלינקן בנזק שהלחצים האמריקניים על ישראל גרמו לנושא שחרור החטופים.

"היו שני מכשולים עיקריים ומקורם במה שמניע את חמאס. אחד: בכל פעם שנראה היה בגלוי שיש פערים גדולים בין ארה"ב לישראל, ונראה כאילו יש לחץ אמריקני גובר על ישראל, ראינו אותה תופעה - חמאס נסוג מהסכמתו להפסקת אש ולשחרור בני ערובה".

"דבר שני שגרם לחמאס לסגת (מהסכמות) היה התקווה שלהם שייווצר עימות אזורי רחב יותר, שחיזבאללה יתקוף את ישראל, שאיראן תתקוף את ישראל, ועוד גורמים יבואו ויתקפו, ושידיה של ישראל תהיינה מלאות, כך שחמאס יוכל להמשיך בפעילותו". הוא גילה כי כבר בביקורו הראשון הוא איים על ממשלת ישראל תוך כדי ויכוח עם רה"מ נתניהו, כי אם לא יוסדר עניין האספקה ה"הומניטרית", הנשיא ביידן לא יגיע לביקור המובטח.

לוחמי צה"ל ברצועה, צילום: דובר צה"ל

פרשנים בישראל יכולים להוסיף לאמירות של בלינקן את המובן מאליו. חמאס הסתכל לעבר ארה"ב והסיק את מסקנותיו, אך ודאי שבחן גם את הטווח הקצר - ירושלים והרחובות הזועמים בתל אביב ובירושלים. לא יהיה מוגזם להניח כי לאחר ההלם הראשוני מניצחון טראמפ ולאחר האיום שלו נגד חמאס, הארגון צפה בזעזועים הפנימיים בישראל.

גם ההתפתחויות הפנימיות בתווך של המערכת הפוליטית והמשפטית הניעו את חמאס לסגת מהסכמות. די בכך שראו את חידוש משפטו של נתניהו באמצע דצמבר, עם ההחלטה המוזרה לאלץ אותו להעיד שלושה ימים בשבוע כאשר חרב הנבצרות מתהפכת, כדי להחזיר את חמאס לעמדת המתנה.

אבל כל זה כנראה מאחורינו, והעיקר הוא כי ייתכן מאוד שהאופטימיות הפעם מבוססת. חמאס נשאר למעשה מבודד. ישראל הגיעה להכרעה ולניצחון בלתי צפויים, על פי חישובי חמאס, שקיווה למלחמת התשה בלתי נגמרת בצפון. זה עיתוי טוב לעשות את מה שנשאר כדי להשיב את החטופים הביתה.

כדאי אולי לחזור 15 חודשים אחורה לאוקטובר 2023. האפשרות שצה"ל יצליח למוטט את חמאס, שמרבית היכולות המבצעיות של צבא הטרור הזה יושמדו, ושבסוף התהליך גם נצליח להחזיר את החטופים נראתה רחוקה ואפילו דמיונית. די לחזור לעיתוני התקופה. הרוח בקרב חלק מקובעי דעת הקהל והמומחים הביטחוניים היתה של "כולם תמורת כולם" והתנגדות לפעולה קרקעית רחבה ברצועה. להשלים עם העובדה ש"הפעם הפסדנו". נחכה לסבב הבא.

בהנהגה בישראל שוררת עכשיו הרגשה שזה אפשרי. חבישת הדימום הפנימי בחברה שלנו בגלל החטופים שווה את הוויתורים - גם אם "היום שאחרי" יחפש את "היום של אתמול". האינטרס העליון עכשיו אינו חיסול עוד כמה קניבלים ועוד מנהרות ותשתיות, אלא עיניים על איראן והכנות לתיאום עם הממשל החדש של טראמפ. גם למתנגדי שחרור החטופים בממשלה עדיף יהיה להכיל את ההסכם על מגרעותיו, ולהסתכל קדימה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו