הסיכוי של טראמפ להטביע חותם בהיסטוריה מצוי במזרח התיכון

כמה שבועות לפני כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן, כשהעולם מתמקד במלחמות רוסיה־אוקראינה וישראל־עזה, עלה הנשיא הנבחר באריזונה עם מסר מפתיע - ארה"ב מתכוונת לחזור לשליטה בתעלת פנמה. אמירה זו השאירה רבים מבולבלים מאוד, אך היא משקפת את סוג החשיבה של טראמפ במדיניות החוץ, ובפרט כלפי איראן.

אחד המסרים המרכזיים במסע הבחירות שלו היה פרפרזה על המנטרה המוכרת של ג'יימס קארוויל האגדי: "It's the economy, stupid". טראמפ מתמקד בקידום מדיניות שתשפר את הכלכלה האמריקנית, ובכך רואה את מורשתו. הוא הבהיר כי ישתמש במדיניות החוץ בתור עמוד תווך ליצירת הזדמנויות כלכליות. הצהרת טראמפ לוותה בהאשמות על נוכחות סינית בתעלת פנמה, נושא שנחשב לביטחון לאומי עבור ארה"ב. בעוד לסכנה כזו עשוי להיות בסיס מוצדק, הצהרה פומבית במקום דיפלומטיה שקטה שלחה מסר חזק מאוד בעניין סין. החיבור בין שיקולים כלכליים לביטחוניים מציב את סין במרכז המיקוד של הממשל החדש.

בהתחשב בהערכות אלו, השאלה הגדולה היא כיצד טראמפ יתמודד עם איראן בסיבוב השני שלו בבית הלבן. הוא הוכיח בקדנציה הראשונה כי הוא אינו מהסס לפעול בתוקפנות נגדה, עם מהלכים כמו היציאה מהסכם הגרעין (JCPOA), הגדרת משמרות המהפכה כארגון טרור, החיסול של קאסם סולימאני והחזרת הסנקציות הכלכליות. כעת, יש שלושה מישורים עיקריים שישפיעו על החלטתו: צבאי, כלכלי ואישי.

בפן הצבאי, טראמפ עשוי לשקול פעולה צבאית נגד איראן, במיוחד לאור התמיכה של יועציו הקרובים, כמו היועץ לביטחון לאומי המיועד ג'ון וולץ ומזכיר ההגנה המיועד פיט הגסת'. הוא יכול לבחור בין כמה אסטרטגיות: תקיפה ישירה - פעולה צבאית אמריקנית, עם או בלי שיתוף פעולה של ישראל; איום באמצעות נוכחות צבאית - שבו יעמיד כוחות באזור כדי להרתיע את איראן ולשדר שהפעולה הצבאית היא אפשרות ממשית; ותמיכה בתקיפה ישראלית - שבה יספק ציוד ואמצעים שיאפשרו לישראל לפעול. כל החלטה כזו תשפיע באופן ישיר על המאזן האזורי ועל היחסים של ארה"ב עם מדינות נוספות במזרח התיכון, כמו סעודיה.

הכלכלה מעל הכל

במישור הכלכלי, המדיניות של טראמפ היתה תמיד במרכז סדר היום שלו. בניגוד לנשיאים קודמים, כמו ג'ורג' בוש הבן, שהתמקד באידיאולוגיה של דמוקרטיזציה, טראמפ מונע משיקולים כלכליים ברורים וכל מהלך מדיני וצבאי צריך להישקל ב"האם זה טוב לאמריקה מבחינה כלכלית". טראמפ עשוי להגדיל את הלחץ הכלכלי על איראן באמצעות סנקציות משמעותיות. מדיניות זו, שכונתה בעבר "מקסימום לחץ", עשויה להוביל ל"אביב פרסי" - גל מחאות פנימיות באיראן, שיערער את המשטר מבלי לערב פעולה צבאית ישירה. טראמפ יצטרך לשקול גם את ההשלכות הכלכליות הגלובליות של תקיפה צבאית, שעלולה לעורר תגובה איראנית נגד שדות הנפט של סעודיה, מהלך שיזעזע את הכלכלה העולמית.

נוסף על כך, טראמפ, שלא שוכח עלבונות ואיומים, עשוי להיות מונע גם משיקולים אישיים מול איראן, במיוחד לאחר ניסיונות איראניים להתנקש בו במהלך קמפיין הבחירות. אם ירגיש שהפלת המשטר האיראני תשמש לו סגירת מעגל אישי, המדיניות שלו עשויה להפוך לא רק למהלך אסטרטגי אלא גם לעניין פרטי.

מול שלושת המישורים הללו - הצבאי, הכלכלי והאישי - טראמפ עומד בפני בחירה שתשפיע על מדיניות החוץ האמריקנית ועל היציבות במזרח התיכון. החלטתו תכתיב את המשך ההתמודדות שלנו עם האיום האיראני, את מערכת היחסים של ארה"ב עם בעלות בריתה, ואת מקומו של טראמפ בהיסטוריה האמריקנית והעולמית.

אולי סין כרגע עומדת בראש סדר העדיפויות של מדיניות החוץ של ארה"ב, ואולי בהסתברות נמוכה פלישה סינית לתעלת פנמה מהווה איום, אבל ההזדמנות הגדולה של טראמפ בקדנציה השנייה נמצאת במזרח התיכון.

הכותב הוא לשעבר ראש הסגל של ראש הממשלה ומומחה ליחסי ישראל־ארה"ב.