בתוך סערת האירועים במזרח התיכון ועם מינויים של בכירים לכוורת החדשה של טראמפ לקראת כניסתו לבית הלבן, יש תחושה מחודשת של תקווה באוויר אחרי הרבה חודשים של ייאוש והודעות "הותר לפרסום".
מייק וולץ, מחליפו של ג’ייק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי של ממשל ביידן, ואחרים כמו אדם בולר - שמונה לאחראי מטעם הממשל לשבויים ונעדרים אמריקנים (היה שותף בעבר לגיבוש הסכמי אברהם) וסטיב וויטקוף - שמונה להיות שליח הנשיא המיוחד למזה"ת ולחטופים, הם אנשים מוכשרים מאוד ומחויבים למשימתם.
יחד עם זאת, הם רוכשים את הידע הנדרש להם "תוך כדי ריצה" - והמרוץ למידע רלוונטי, אמיתי וקונקרטי. הוא קריטי כשמדובר במזרח התיכון בכלל, וקריטי למשימה החשובה מכל: השבת היציבות האזורית של המזרח התיכון ובפרט השבת כלל החטופים.
המידע שהבכירים האמריקנים ניזונים ממנו מגיע בעיקר משליחי ממשלת ישראל ובראשם רון דרמר, שליחו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. כאן טמונה הבעיה: עמדתו של נתניהו במאבק להשבת כלל החטופים מוכרת לנו. לצערנו, נוכחנו לדעת פעם אחר פעם כי עיקר הפוקוס שלו הוא במאבק לעיצוב התודעה הציבורית נגד עסקה כוללת במקום במאבק אפקטיבי ונחוש להשיב את כלל יקירינו הביתה.
שליחיו של רה"מ, הפועלים לכבוש את ליבם של בכירי הכוורת החדשה של טראמפ, מעבירים מסרים מסולפים משולבים בספינים ובכך מנסים לעצב את התפיסה של הממשל החדש, לגייס אותו למטרות פוליטיות שמשרתות את שלמות הקואליציה ולא להכעיס את בן גביר וסמוטריץ'.
המצב הזה, שנוכחתי לדעת בפגישות שלי בוושינגטון השבוע, לא רק שהוא כישלון ערכי, מוסרי ובטחוני מהדהד - אלא הוא גם אבסורדי. מדובר במשימה לאומית מהמעלה הראשונה, כזו שכולנו צריכים להתייצב מאחוריה באחדות שלמה ומוחלטת. אך במקום זאת, משפחות חטופים נאלצות לכתת רגליים לפגישות מסביב לעולם רק בכדי למזער את הנזקים שגורמת מדיניות הממשלה שלנו עצמה. לא פעם אנחנו נדהמים מנחישותו של הממשל בארה"ב להחזיר את החטופים שלנו הביתה בעוד עמדתה של מדינתנו היא להסס, לפספס ולמסמס.
חזרתי ממש עתה מביקור בארה"ב ונפגשתי עם בכיר הכוורת של טראמפ. למגינת ליבי נוכחתי לדעת שמה שחשדנו קודם, אכן קורה בפועל. שליחי ראש הממשלה מנסים לשכנע את הממשל האמריקני החדש בראשות טראמפ כי המשך השליטה שלנו ברצועת עזה היא נכס בטחוני אסטרטגי של מדינת ישראל - זאת באותה העת בה ראש הממשלה שולח את צוות המו"מ להגיע לעסקה. אבל אנחנו יודעים את האמת הפשוטה, האמיתית ונטולת הספינים: לא תהיה השבת כלל החטופים ללא הפסקת אש קבועה בעזה. זה המפתח לתהליך שיביא לשחרורם של כלל הבנים והבנות, אחים ואחיות שלנו.
איתי שלי התגייס לצה"ל והאמין בערכים של מדינת ישראל הכוללים ערבות הדדית ובטחון. איתי האמין שאם יקרה לו משהו, מדינת ישראל תעשה הכל בכדי להחזיר אותו. כל המשפחה שלנו, ביחד עם הציבור הישראלי כולו, סבורים שאיתי וכל החטופים לא שבו הביתה עדיין.
העת הזו קריטית. יש כאן חלון הזדמנויות צר, אולי הזדמנות היסטורית, לתקן את המחדל החמור של ממשלת נתניהו ב-7 באוקטובר, יום הטבח הנורא שבו עולמנו חרב עלינו. על כל מדינת ישראל. היום שבו החמאס חטף ורצח את בננו, איתי, ויחד איתו מאות אחרים. כבר עברו 436 ימים מאז, החטופים עדיין כלואים בעזה - והזמן הולך ואוזל לחיים ולחללים כאחד. כל יום שעובר מרחיק אותנו מלהחזיר גם את חללינו כולם הביתה לקבורה ראויה בארצם.
זוהי השעה מכלל העם לדרוש מראש ממשלת ישראל להתעלות מעל האינטרסים הפוליטיים שלו ולפעול באומץ ובתושייה ולא להיכנע לבן גביר וסמוטריץ' שלא מקשיבים לגדולי התורה. על ממשלת ישראל להציג לממשל האמריקני תוכנית ברורה להשבת כלל החטופים - כזו שמתבססת על הבנה שאי אפשר לשחרר את כלל החטופים בלחץ צבאי נוסף.
אדוני ראש הממשלה, הגיע הזמן להפסיק לעסוק בהסחות דעת ובעיצוב תודעה, ולהתחיל להתמקד במשימה האחת החשובה מכל: להשיב את כלל הבנים והבנות שלנו הביתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו