מיליונים בישראל רצו לממ"דים, אך מדינת לבנון יצאה בזול

בין אם ההסכם עם לבנון טוב, ובין אם הוא טוב פחות, על דבר אחד אין כנראה מחלוקת: אין הלימה בין התוצאות הצבאיות הפנטסטיות של צה"ל ומערכת הביטחון בשדה המערכה, לבין הנגזרת המדינית שלהם - ההסכם. הפער בולט. ההסכם - רע בהרבה.

ניתן היה כנראה להפיק הרבה יותר מהניצחון הצבאי של צה"ל, אם ישראל היתה מממשת את הבטחתה מלפני המלחמה: לבוא חשבון לא רק עם חיזבאללה, אלא גם עם האכסניה שלו, מדינת לבנון, ולפגוע בתשתיות האזרחיות שלה.

האיומים הללו, שהשמיעו הן שר הביטחון היוצא יואב גלנט, והן שר הביטחון המכהן, ישראל כ"ץ ("נחזיר את לבנון לתקופת האבן"), ואפילו  שר הביטחון לשעבר בני גנץ, התגלו כהרתעת סרק. צריך לדבר על כך עתה שוב, כי לא מן הנמנע שבעוד זמן מה נידרש לשוב ללחימה.

כשני מיליון ישראלים, גברים, נשים וטף, תושבי הצפון וגוש דן, חיו פה לאורך חודשים ארוכים תחת איום הרקטות, רצו לממ"דים, נרעדו מהאזעקות, תפסו מחסה ברחובות, ושגרת חייהם הופרה. חברות תעופה חדלו לטוס לארץ. התיירות צנחה לשפל. רבבות עסקים נפגעו או הגיעו אל סף סגירה - ולמרות כל זאת, ישראל הקפידה לפגוע רק במטרות חיזבאללה. למדינת לבנון עצמה הוענקה חסינות. 

ה"ברקס" של ביידן

ישראל, בסבירות לא מבוטלת, הייתה יכולה לקצר את המערכה בצפון, להשיב את התושבים שם לבתיהם, ולכפות על חיזבאללה הפסקת אש בתנאים טובים יותר בעבורה - לו רק היתה מרחיבה את התקפותיה אל מעבר לחיזבאללה, הנהגתו ותשתיותיו, גם אל התשתיות האזרחיות של לבנון. והיו ויש כאלה בשפע: נמל התעופה ביירות, הנמלים הימיים, בתי הזיקוק, תחנות כוח לייצור חשמל, מתקני מים וסכרים.

בשלב מסוים במלחמה, התנהלה שיחה קשה בין נשיא ארה"ב ביידן לרה"מ נתניהו. נתניהו תכנן להורות לצה"ל להפציץ את נמל התעופה של ביירות, שמתחתיו חיזבאללה מחזיק מפעלים לייצור נשק. ביידן מנע זאת ממנו, ממש כפי שהטיל וטו מוחלט על פגיעה בתשתיות אזרחיות אחרות. הוא אף איים שאם ישראל לא תעשה כדבריו, יוחמר אף יותר האמברגו על משלוח חימושים ופריטי נשק שונים.

כך ויתרה ישראל על הפעלת מנוף לחץ משמעותי, שיכול היה להביא את לבנון להכרה מהירה ומשמעותית פי כמה בנזקים הכבדים שחיזבאללה מסב לה ולתשתיותיה. מנוף לחץ שכזה עשוי היה להניע אותה לפעולה מוקדמת משמעותית ונחרצת פי כמה נגד חיזבאללה, מתוך הבנה שאם לא תעשה כן - הפסדיה כמדינה יהיו קשים, כואבים ומוחשיים, אף מעבר ל־1.5 מיליון הלבנונים שנעקרו מביתם.

עכשיו כשממשל אמריקני חדש בפתח, ובמסגרת התרחישים שנבחנים לשלב הבא, צריך להניח מחדש את האופציה הזאת על השולחן, ולשוחח עליה עם ממשל טראמפ, שייכנס בעוד כחודשיים לבית הלבן. לבנון, כמדינה, היא המפתח והכתובת. את החסינות שהוענקה לתשתיות האזרחיות שלה, יש להסיר בסבב הבא.