להפוך את שעון החול

המדינות שפועלות נגד ישראל ומתעלמות מזכותה הבסיסית להגן על עצמה חייבות להתמודד עם השאלה המתבקשת: באיזו דרך הן בוחרות לצעוד?

אלברט דדון . צילום: Sydney Morning Herald

אלו ימים של חוסר ודאות וחשבון נפש. לא רק בגלל שיום הכיפורים בפתח, אלא בעקבות ציון שנה לאירועי השבעה באוקטובר, שהותירו צלקת עמוקה בעם ישראל בארץ, ובקהילות היהודיות בתפוצות.

כאבן של המשפחות שיקיריהן עדיין נמקים בשבי חמאס, מוחשי יותר מתמיד. מה שהתחיל כאירוע מכונן ומלא לגיטימציה למאבק בינלאומי בטרור, חזר לקדמותו כאילו לא נטבחו פה ילדים, קשישים נשים וגברים על לא עוול בכפם. כיצד שעון החול כך התהפך לנו והאם עוד אפשר לתקן זאת?

לקראת ציון יום השנה לאירוע ששינה את חיינו לעד, נחתו בישראל שורה ארוכה של מנהיגים, ראשי ממשלה ושרים לשעבר, דיפלומטים, חברי פרלמנט ומובילי דעת קהל מאוסטרליה ובריטניה בכדי להשתתף בוועידת הדיאלוג הבינלאומי למנהיגות אסטרטגית, אותה יזמתי לראשונה לפני 15 שנה ומתקיימת גם השנה בצל הלחימה המתמשכת.

חלק גדול מהמשתתפים הינם תומכים מובהקים של ישראל, ורובם הגיעו בפעם הראשונה אל ארצנו, תוך הבעת תמיכה חשובה ובלתי מסויגת. יזמתי את הדיאלוג בכדי לדון יחד עם מקבלי ההחלטות ומעצבי דעת הקהל באוסטרליה ובריטניה, במשך כמה ימים רצופים וקדחתניים, באתגרים הרבים שניצבים בפתחי משולש המדינות, ולהטות את הכף לטובת מדינת ישראל בעידן הקריטי הזה- בייחוד במדינות כמו אוסטרליה ובריטניה, בהן האנטישמיות מרימה ראשה, וקריאות נגד ישראל נשמעות באופן תדיר.

בין היתר, דנו בוועידה בשאלה המוזכרת לעיל, ובשאלה מדוע במקום להתרכז בפירוק חמאס, ארגון טרור המושתת על שנאה ואלימות, הקהילה הבינלאומית מגבירה את הלחץ על מדינת ישראל ומאתגרת את זכותה להגנה עצמית?

אך השאלה המהותית ביותר היא מהו הזרם התת קרקעי בחברה המערבית אשר מעוור רבים כל כך מלהכיר ברוע, ומונע מהם להבדיל בין אומה שנלחמת למיגור אלה שביצעו בה את הטבח הנורא  ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, לבין טרוריסטים שהפכו אזרחים חפים מפשע למטרה לגיטימת באופן האכזרי והברברי ביותר? איך עיוות מוסרי כה גדול השתלט על המערב, וכיצד הוא חשף כעת זרם אנטישמי שהיה שקט במשך זמן כה רב?

בחברות המערביות, אנו רואים עלייה מדאיגה בתנועות שמאל קיצוניות שמתחברות בצורה פרדוקסלית לפאשיזם האסלאמיסטי, תוך טענה כי הן נלחמות למען צדק ושוויון. אלו אותן קבוצות שמתיימרות להגן על זכויות נשים, קהילת הלהט"ב וחירות האדם, ובכל זאת מאמצות אידיאולוגיות ששואפות להשמיד את אותם הערכים בדיוק.

תנועות הפמיניזם, לדוגמה, עומדות בסולידריות עם קבוצות אסלאמיסטיות שמבקשות להכניע נשים מוסלמיות בטענה שזהו "חופש הבחירה" שלהן. באופן דומה, פעילים להט"בים, שהיו מוצאים להורג על-ידי חמאס בעזה, מפגינים בעדם ברחובות הערים הגדולות כמו פריז, לונדון, סידני וניו יורק.

האירוניה הזו בלתי נמנעת: הקבוצות הראשונות לסבול תחת שלטונות הקיצוניות האסלאמיסטית, הן אלו שתומכות בה בהתלהבות הגדולה ביותר. איך הגענו לנקודה שבה המוסר האנושי התעוות באופן כה דרמטי, עד כדי כך שתנועות שנוסדו על עקרונות פרוגרסיביים תומכות כיום בפשיזם שמתחזה להתנגדות דתית או תרבותית?

במקביל, עלינו לבחון את תפקידו של האו"ם בעיוות המוסרי הזה. העצרת הכללית של האו״ם הפכה לפורום שנשלט על ידי משטרים אוטוקרטיים או תאוקרטיים, עם רקורד עגום של שמירה על זכויות אדם. אותו פורום ממשיך לפעול כנגד ישראל- מדינה אשר על אף איומים קיומיים בלתי פוסקים, היא שומרת על דמוקרטיה מתפקדת עם זכויות שוות לכלל אזרחיה, שלטון החוק, ושאיפה לשלום. ההחלטה האחרונה שהתקבלה רק לפני מספר ימים, מדגישה את האבסורד של הדינמיקה הזו. אותן מדינות מערביות שמפנות עורף לישראל צריכות להבין כי אותו ארס איסלאמיסטי אלים שמופנה כיום כלפי מדינת היהודים, עלול מחר להיות מופנה כנגדן.

מאז הקמתה בשנת 1948, ישראל ניצבת בפני איומים בלתי פוסקים על קיומה. כל מלחמה, כל מתקפה וכל אירוע טרור הוא תזכורת לשבריריות השלום במזרח התיכון. ובכל זאת, ישראל תמיד צמחה והפכה חזקה יותר ויותר. המדינות שפועלות נגד ישראל ומתעלמות מזכותה הבסיסית להגן על עצמה חייבות להתמודד עם השאלה המתבקשת: באיזו דרך הן בוחרות לצעוד?

האם הן ימשיכו לתמוך בכוחות חוסר הסובלנות והשנאה רק כדי לפייס מיעוט קולני, תוך מתן לגיטימציה לאלימות וטרור של חמאס וחזבאללה, או שמא יעמדו על עקרונות החירות והדמוקרטיה, אותן מקדשת מדינת ישראל מאז יום הקמתה?

הכותב הוא פילנתרופ יהודי-אוסטרלי ומייסד ועידת הדיאלוג האסטרטגי ליחסי ישראל-אוסטרליה-בריטניה

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר